על קצות האצבעות

ציוץ ציפורים הוא דבר פסטורלי. זו מן מוסכמה שכזו.

רק אומרים ציוץ ציפורים ומייד עולה בראש תמונה של הציפורים המצויירות משלגיה, אלה ששרות על הענף ועל האצבע שלה, כולן מחמדים ורוך והרמוניה.

רק שהציפורים על העץ שלי לא שמעו על זה.

הן צורחות כמו מטורפות.

בבוקר כשאני יוצאת לשבת בשקט בירוק של החוץ שלי, אני מגלה שהראש שלי כואב מהרעש הקקפוני הזה.

אני קמה ומטריחה את עצמי עד לעץ שממנו בוקעת הקקפוניה ומגלה עורבני שרב עם קבוצת בולבולים היסטריים. כשהם רואים אותי הם מתפזרים כולם והשקט היחסי חוזר לשרור.

אני חוזרת לשבת, מניחה את הרגליים על כסא מולי ומגלה שיש לי אצבעות ממש ארוכות ברגליים.

ושאני צריכה לחדש את הלק התכלת שיש לי עליהן.

אני חושבת להקים קבוצת נשקלים אובססיבים אנונימיים, אם אני רק אמצא מספיק משתתפים.

מהבוקר אני מתוחה ועצבנית ולא יודעת למה. כשאני חותמת על טופס וכותבת לראשונה היום את התאריך אני חושבת שזה אחד משניים - או שאני אמורה לקבל מחזור, או שזה פשוט בגלל שהיום זה יום השנה העשרים לתאונה.

העובדה שתרמתי דם אתמול השאירה אותי חלשה ועם סימן כחול גדול בשקע המרפק. בדרך כלל אני יוצאת בדילוגים מייד אחרי הקפה הראשון של אחרי. הפעם אני מפורקת, אבל לפחות מרגישה תורמת למאמץ המלחמתי. לפחות זה.

אולי יש לזה קשר לעובדה שאני שוקלת היום חצי קילו פחות מאתמול?