על קצות האצבעות

עייפה , מתוחה, לא שקטה.

רגישה מידי לגירויים סביבתיים, חסרת סבלנות.

חסרת מנוחה, טרודה.

יש סיבות טובות לכל אלו, אבל חשבתי שהצלחתי לשים אותן בצד.

מסתבר שהן מתגנבות אלי מאחור, בחושך , כשאני לא מוכנה.

פולשות לי לחלומות הלילה וטורדות את מוחי כשאני ערה.

השבת הקרבה לא מנחמת . עמוסה בעבודה ו"צריכים" משפחתיים.

אני כבר מייחלת לשבת הבאה, זו שתבוא בעוד שבוע.

לא יודעת אם מייחלת לה או לאחת אחרת.

או אולי בכלל לא לשבת אלא פשוט רוצה לברוח מעצמי, מכולם.

ניו זילנד נשמעת כמעט מספיק רחוקה.

בצד השני של העולם.

כמו חלום.

וברת השגה בדיוק כמוהו.

התחושה הסיזיפית לא עוזבת אותי בימים אלו.

וכשאני שוקעת בתוכה אני מתנערת ומזכירה לעצמי שעדיף לי ככה.

בטח לא הייתי רוצה להיות בתוך תחושת האבדן והפספוס של זו שאמרו לה שהסרטן חזר בגרורות מפושטות.

אבל המחשבה עליה היא אחד מהדברים שכל כך קשים לי בימים אלו.

יאוש גדול ועצב ודמעות.