על קצות האצבעות

לא כל כך פשוט פה בזמן האחרון.

מוות של איש צעיר מאד הוליך לי את החשק לכתוב ממש רחוק. פתאום הכל נראה תפל וחסר חשיבות. על מה יש כבר לכתוב כשבחור שחגג לפני רגע יום הולדת 25 ועכשיו הוא נטמן באדמה, על מה יש כבר לכתוב?

על הצורפתי שמבזבז את שארית חייו, שהיו לו כל ההזדמנויות והוא חירב אותן בזו אחר זו? נראה מטופש ומיותר כל כך. שאפילו לא נשאר בי צער עליו, רק כעס על הבזבוז המטופש ועל כך שעכשיו הוא דורש ותובע שיבואו ויעזרו לו. אבל רק לפי תנאיו וגם אז הוא לא מוכן לתגמל את העוזרים לו, אלא ממשיך להתנהג בדרך שלו ההרסנית. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לזוז קצת הצידה כדי לא להפגע. מזל שסוף סוף המשפחה שלו הבינה שמצבו גרוע ביותר ואחיו בא לטפל בו. כך יכולתי להתרחק בלי רגשות אשם.

על ההחלטה לקנות מכשיר מיים מסוננים? התלבטות שמתמשכת על פני יותר משלוש שנים, כן , לא, לא יודעת. לא מצליחה להחליט אם אני רוצה כזו מכונה אצלי בבית או לא. לא מצליחה להכריע בין החיובי לשלילי. קוראת בלי סוף חוות דעת באינטרנט, מתחקרת חברים שכבר יש להם, שוב ושוב במעגליות ולא מצליחה להחליט. ופתאום הפרופורציות השתנו. מה כבר יכול להיות? או כן או לא. היתרונות והחסרונות ידועים מראש הרבה מאד זמן. צריך רק לעשות את הצעד ולהזמין. אז עשיתי את הצעד והזמנתי והכל היה מאד פשוט. המתקין הגיע ביום שלא הייתי בבית, אבל יוגה התנדבה לחכות לו וללוות אותו ואפילו לא סבלתי את הסבל הרגיל שאני סובלת כשקודחים ומזיזים דברים ומבלגנים לי את הבלאגן שלי. רק באתי הביתה אל מים צוננים וטעימים ורותחים בקלילות והייתי צריכה לשים את הקומקום בארון הגבוה, כי כנראה לא אזדקק לו יותר. על זה כל כך התלבטתי? מרגיש לי מוזר עכשיו.

על זה שהתפנה לי הבוקר היום ויכולתי לדאוג שיבואו סוף סוף תקן את הרצפות השבורות בבית, ובדיוק השיפוצניק היה יכול לבוא כי התבטלה לו עבודה אחרת, ועל זה שכשהוא הגיע המזגן הפסיק לעבוד וגיליתי שהמאוורר הישן שלא הופעל שלוש שנים, לא יופעל יותר לעולם כנראה, כי לקחתי אותו לפח האשפה ולא השארתי אותו לגמל שיבדוק ויתקן.

על זה שהזמנתי את איש המזגנים ושנאלצתי ללכת ולהשאיר את כולם בבית שלי לבד, כי הייתי חייבת להגיע לעבודה?

על זה שסגרתי את הכלבות בחצי הבית שרחוק מהמטבח והסלון כי השיפוצניק מפחד מהן?

אני כותבת בכל זאת. כי החיים ממשיכים והאבל נשאר של אמא של הבחור הצעיר הזה, שאיבדה שליש ממשפחתה ברגע אחד קצרצר. ואצל כל האחרים הוא יעבור או לפחות לא יכאיב כל כך.

בלוויה שלו, עמדו הרבה אנשים צעירים בני גילו שבאו לבכות עליו וההלם ניכר על פניהם. הם נראו מבולבלים ולא יודעים.

מאחורי עמדה מישהי שלחשה לחברתה: זה המוות הראשון הקרוב שהם חווים, רואים עליהם.

ומאיזו סיבה המשפט הזה העציב אותי יותר מההספדים שנקראו בקולות רועדים וחנוקים.