אני לא יודעת למה דווקא הוא. בטח הוא נוגע לי בנקודות הכי רגישות ומפעיל אצלי את כל הכפתורים. אחרת אין סיבה שאני בקשר איתו כבר כמעט ארבע שנים.
הוא לא עושה לי טוב רוב הזמן. הוא רוב הזמן לא נמצא איתי בקשר של ממש.
הגמל מוגדר כשרוט בעליל, לגמרי לחלוטין וכנראה גם ללא תקנה.
אחד מהנפגעים האלה של החיים.
במקום לטפל בעצמו הוא הלך ונסגר בתוך עצמו.
את הכעס הלא פתור שלו הוא שומר בפנים.
ואני כמו דונה קישוט, מצילת העולם על כל נפגעיו, לא יכולה לעמוד מול הכאב הזה בחיבוק ידיים. אני רוצה להציל אותו.
הוא לא רוצה שיצילו אותו.
טוב לו להתבוסס בכאב ובצער האין סופיים.
בטח אם הייתי מצטלבת עם האפשרות בחיים הייתי הולכת להתחתן עם איזה אסיר מתוך אמונה שאני אציל אותו., אני טיפשה.
את החום , הנדיבות והאהבה שיש בו הוא מפזר מסביב באקראי ובשפע עד שהוא מתרוקן.
הוא לא אוהב לקבל; הוא מעדיף לתת.
הוא לא מוכן לדבר על רגשות, אבל גם בלי לדבר על רגשות הוא מקרין החוצה כל כך הרבה כאב.
הוא לא צריך להגיד כדי שאבין. הוא מסרב להגיד לי שהוא אוהב או אפילו מחבב אותי.
אבל הוא אומר שלא עובר יום בלי שהוא חושב עלי.
הוא לא מתגעגע אלי, אבל אם הוא לא מקבל ממני סימן חיים זה מתחיל להפריע לו אחרי שבוע או שבועיים, ואז, מספיק לו לקבל ממני אות חיים. והוא מסופק.
למרות זאת הוא בא לפעמים. ואומר שרק אצלי הוא יכול להרגע באמת.
הוא תמיד קם והולך, אף פעם לא נשאר.
הוא היחיד שמעולם לא ציפיתי ממנו ליותר ממה שהתכוון לתת.
כשאנחנו יחד הזמן עובר אחרת לגמרי.
המסרים הסותרים שלו מבלבלים אותי.
בדרך כלל אני יודעת בדיוק למה מתכוון מי שמולי.
איתו, אני אף פעם לא בטוחה.
אני יודעת שהקשר איתו פוגע בי.
ולפעמים אני אפילו מתרחקת.
יום אחד אולי אפילו אצליח להתנתק לגמרי, לא היום.
אני חושבת לפעמים שבגלל הקשר איתו , אין לי מקום לקשר אמיתי.
הדבר הנכון יהיה להתרחק ממנו ולוותר על התקווה, לפחות על התקווה שקשורה בו.
כל כך אני מתגעגעת אליו היום, שקצת הצטערתי כשהבש"ח (!!) סימס לי הזמנה לסקס ולא הייתי פנויה.
לא היתה מזיקה לי הסחת הדעת הזו היום.
והערה - אני כותבת את הבלוג הזה כדי להתנקות מדברים.
לפעמים אני מכוערת וקטנה ועלובה ותולעית, זו מי שאני.
לפעמים אני נפלאה ונהדרת וגדולה מהחיים. וזה חלק אחר שבי.
אין בי הרבה חלקים אפורים, אני אשה של שחור ולבן. הכל או לא כלום.
כשהחלטתי לפתוח את הבלוג, עשיתי את זה כי הייתי חייבת מקום לשחרר דברים קטנוניים ושפלים ועלובים.
החלטתי אז שאני נשארת וירטואלית ולא מתערבבת פה עם אף אחד.
לא היה אכפת לי מי קרא אותי ולא קראתי אחרים.
אחר כך קראה אותי מישהי שזיהתה אותי ממקום אחר ומחקתי את הבלוג כולו.
מאוחר יותר התחלתי שוב, כי כבר הייתי מכורה וזקוקה לפורקן המילולי הזה.
לאט לאט התחלתי להתערבב, ככל שיצאתי מהבועה שלי , התענינתי יותר באחרים.
אחרים מצידם התענינו בי בחזרה ובניגוד לרצוני נעשה לי אכפת מחלק מהם, ולחלק מהם נעשה אכפת ממני.
עד לאחרונה הצלחתי להמנע מלפגוש מישהו מפה.
אחת הסיבות שכל כך לא רציתי להכיר אף אחד "על אמת" זו הסיבה הבאה - ברגע שאני מכירה מישהו, הסבירות שאכתוב בפתיחות אמיתית ועל כל מה שאני רוצה, בלי להתחשב בדעתם של אנשים עלי, יורדת פלאים.
בגלל זה אף אחד מהחיים האמיתיים לא יודע איפה הבלוג שלי.(אם מישהו בכלל יודע שיש לי בלוג)
אני לא רוצה לאבד את מקום המפלט הזה.
כמעט מחקתי היום את הפוסט שמתחת בגלל התגובות.
כי נעשה לי אכפת ממה אתם חושבים עלי, ואני כמובן רוצה שתחשבו עלי טובות.
כולם רוצים שיאהבו אותם.
אבל אם אעשה את זה ואמחק חלקים מהבלוג, הרי זה כאילו אמחק חלקים מעצמי ואייפה את עצמי בשביל אחרים.
ואת השקר הזה אני לא רוצה לעשות עם עצמי.
אני אתאמץ לקבל כל ביקורת, גם אם היא לא נעימה לי. ואני מקווה שאתם תבחרו את הניסוחים בזהירות (רק את הניסוח, לא את התוכן).
בבקשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
