I Am the Ocean, I Am the Sea, There is a World Inside of Me.

המסך עולה, האורות מעומעמים, הקהל שואג בהתלהבות. דם, הם באו לראות דם.
אסור להישבר, אסור לתת לרגשות לבלבל אותי ולו לרגע. ריכוז עכשיו, רק ריכוז. שכחת למה את פה? את פה לשעשע. כאן את רק בשר ודם, וגם זה בקושי. עור ועצמות, זה תאור מתאים יותר.
תמונה ראשונה.
פה לא תזכי להשמיע מונולוג סוחף ושובה לב. במקרה הטוב תזכי להביע שמחה מהולה בכאב, משהו שימתיק להם את הרגע, הרי בן כה וכה הם יחזרו לחיים המרירים שלהם רגע אחרי שהכל יסתיים. את לא באמת מעניינת אותם. הם רוצים שטחיות. הם לא רוצים לחשוב. הם רוצים חיוך ודי.
תמונה שנייה.
ההצגה חייבת להימשך. שבורה עד כמה שתרגישי, זה נשאר מחוץ לאולם. עכשיו את רק בובה עם תפקיד. כל מה שהיית כבר לא יהיה, את שלהם ולא שלך. לפחות ככה קל.
תמונה שלישית.
כנראה שכאן תישברי. תבעטי ותשתוללי, תצרחי ותבכי. הם ימאסו בך מהר מאוד, כמו מוצר שמתגלה כפגום. הם יקומו וילכו, אבל ידעת שזה מה שיקרה אם תערבי חלק ממך בהצגה שלהם.
שוב את לבד. עומדת חשופה על במה מול אולם ריק מאדם. אבל ככה טוב לך, ככה תמיד היה לך טוב. עכשיו את יכולה להיות מי שאת.