אז עכשיו קראתי פוסט מצמרר על מוות, על מקרי מוות שקרו סביב ילדה בגיל ההתבגרות. בפוסט היא כתבה שמוות אצלה זה כבר שיגרה והיא לא מפחדת מזה ולזה בסופו של דבר נועדנו. אז כן, אני מסכימה עם זה. שבסוף נמות. אני אישית בחיים שלי לא חוויתי מוות מקרוב. אני לא יודעת מה זה לאבד אדם יקר שאני בחיים לא אראה אותו יותר ולא אוכל לחבק אותו יותר. ושאני לא אדע איך להתמודד עם זה. בכלל, אפשר להתמודד עם דבר כזה?
אני אחת שפוחדת מהמוות. הוא נשמע כל כך נורא (למרות שיש כאלה שמתים מאושר או מזקנה), כל כך כואב. לדמיין את הרגע שבו אתה תסיים את החיים שלך, לא תקבל עוד חיבוק מהאנשים שאתה אוהב, לא תוכל לשמח אותם ברגע עצוב, לא תצחק איתם ברגע משמח, גורם לי לבכות ולהבין מה זאת משמעות החיים. שצריך לנצל כל רגע כי בשנייה יכל לקרות משהו. ובזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, ירדות לי דמעות וברקע שיר דיכאון שמדבר על מוות.
אני לא רוצה למות, אני לא רוצה שאנשים מסביבי ימותו, אני רוצה לחיות איתם כל החיים שלי, ולא לחשוש מהדבר הזה שנקרא מוות. לנצל, לנצל את החיים הקצרים שהטבע נתן לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת עם לב שבור.