הלכנו על הכביש יחפים, בהתחלה נרתעתי מהעניין אבל אתה משפיע עלי כמו סם והפחד התפוגג. אני זוכרת שאמרת שאני הבנאדם היחיד שמבין אותך אפילו אם אני חושבת שאתה קצת מוזר. משהו בי רצה לומר לך שאני לא חושבת שאתה מוזר בכלל אבל בחרתי שלא לשקר. 

לא שקטנו לרגע, מעירים את הלילה עם קולות צחוק ודיונים עמוקים על המציאות שאנו עומדים לשנות. עמוק בפנים ידעתי שאנחנו לא הולכים לשנות דבר מלבד האמון שלנו בעולם. הוא הכיר את דרך החשיבה שלי, הפסימית, וכל זמן מה ניסה לשכנע אותי אף שהעמדתי פנים שאני מאמינה לו ושיש לנו את הכוח לבנות עולם חדש.

ואז זה קרה, הוא הפסיק לחייך ושאל במבט בוחן אם אני חושבת שהוא הולך למות. לא הבנתי למה הוא שואל וכמעט התחלתי לבכות מהמחשבה: "לא!" כמעט צעקתי. הוא נענע בראשו ונעל את ידיי בידיו: "אני לא מעוניין לחיות בעולם הזה, חשבתי שאנחנו נתקן אותו". הרגשתי בפעימות של שנינו באוזניי והריכוז שלו בכל תנועה מזערית שלי איים עלי. רציתי לברוח אך ידעתי שכוחו רב משלי והוא לא ישחרר את ידיי. הסתכלתי על האספלט, מרגישה את ריח השרב באויר מעורבב בבושם של שנינו. התקשיתי לנשום, התפללתי להיעלם.

פתאום הוא שיחרר והמשיך ללכת. לא ידעתי מה לומר. המשכתי לעמוד שם, מקווה שיחזור, מקווה שיתן לי עוד הזדמנות. ידעתי שלבסוף ניפגש אך ההיעלמות שלו לעת עתה, הרגישה כמו פרידה לנצח.

כל כך הרבה אנשים ספוגיי אידיאלים, אנשים שחושבים שהם יודעים איך העולם אמור להתנהל... אך למי באמת מגיעה הרשות לשנות פה משהו? מי באמת יודע?

האידיאליזם הפטאלי שבי מפחיד את ההורים שלי. אני רוצה רק עולם מסויים ובעולם הזה לא אוכל לשקוט. איך משתנים? איך משחררים את הפרפקציוניזם?