לפעמים, ללא התראה מוקדמת, מכה בי הצורך לבן זוג. מישהו שיהיה שם. תמיד. לא מישהו להחלפה, מישהו קבוע, מישהו שינחה וילווה. אני שוקלת את האקסים שלי מחדש פעמים רבות, סה"כ שלושה במספר. זה תמיד האקסים כי שאר האנשים הם זרים ועויינים, שאר האנשים מפחידים אותי. אני דובקת במוכר, אף על פי שקשה לי לומר שהכרתי את שלושתם היטב. לכל הפחות, לא פחדתי מהם, או שאולי מדוייק יותר לומר שפחדתי מהם פחות משאני מפחדת מהשאר.
אני לא יודעת למה בניתי את החומות האטומות סביבי. רוב הזמן החומות הללו סוגרות עלי וקשה לי לנשום. אני מנסה להפיל אותם, נאבקת בקירות הללו באגרופים אך ללא הועיל. הם קשים ופרקי האצבעות שלי מתחילים לדמם. אני מסתכלת על העור הקלוף והנוזל האדום שעליהם, הם רומזים לי שאני חלשה, שאין לי תקווה, כלואה לנצח, בודדה.
אני לא רואה את הטעם בלכעוס על עצמי אך קשה לי להמנע מכך: "למה את לא פועלת? למה את מחכה שדברים יקרו לך? דברים לא קורים מעצמם" אני אומרת לעצמי אף שברור לי שגם עכשיו, כמו בעבר, מילים אלו לא הולכות להועיל. יש החושבים שאינני רואה את ההידרדרות החדה, מדרבנים אותי לקדם דברים, מדרבנים אותי לקום ולעשות. אני לא מוצאת את המילים להסביר להם על אדון פחד השולט ביד רמה על חיי שהרי איך אוכל להסביר אם אני עצמי לא מבינה.
להציג חולשה זה לא דבר מקובל, זה דבר שיש להתבייש בו ולהסתיר ולכן אני מוצאת עצמי מפזרת שקרים: "טוב לי לבד, אני לא צריכה אף אחד. תראו אותי, אני מאושרת עם עצמי." לפעמים אני מאמינה לעצמי, מאמינה שזה נחמד להיות לבד אלא שברור לי שבטווח הרחוק, אני לא טובה בזה. אני טובה בלחלוק, אני טובה בלדבר הרבה ולחקור, אני טובה בלאהוב, אני טובה בלחבק ובלתמוך.
אני מביטה שוב על החומות, הן פה להשאר, הן פה כדי לספר לי שלכל אחד יש אג'נדה ושאף אחד לא יאהב אותי כפי שאני רוצה. הן מחבקות אותי ואומרות לי לא לדאוג: 'אנחנו נשמור עליך מכולם'. אני כבר לא רוצה שמירה, אני רוצה חופש, אני רוצה הזדמנות. אבל גם כשאני מחייכת, גם כשאני מפלרטטת בלי בושה, גם כשאני מעמידה פנים שיש לי ביטחון עצמי, כשאני מדברת בשטף ומשעשעת את כולם, אני בכוננות. לעולם לא באמת משוחררת בחברת אנשים, לעולם לא באמת נגישה. זה לא שאני צינית וקרה, אני עושה רושם של בנאדם פתוח ונחמד, בנאדם פשוט, אך רק למראית עין, שאף אחד לא יחשוב על העומק מאחור, שאף אחד לא ינסה להתקרב.