נמאס לי לפחד, נמאס לי ללכת לאיבוד אבל הנה אני פה שוב. אני חוזרת לכאן כל פעם מחדש וכל פעם מחדש אני מופתעת מעוצמת החרדה. 

אני לא יכולה להמשיך בזה יותר, קשה לי לנשום, קשה לי ללכת. הלב שלי מאיים להתפקע, אני תוהה איך זה ייתכן, אני יושבת על כסא וזה כאילו אני רצה, הדופק שלי מהדהד לי באזניים. אני מרגישה אותו בצוואר, אני מרגישה אותו בידיים, אני מרגישה אותו בעיניים. אני לא יכולה יותר, לא ככה.

'מחשבות שמחות' אני אומרת לעצמי, 'מחשבות אופטיומיות' אבל המחשבה האופטימית היחידה, המוטו שלי לחיים בעצם: "זה ייגמר, זה חייב להגמר מתישהו". חם לי אבל מתחשק לי להתכסות בשמיכה, להתחבא. אני מרגישה טיפה קרה כקרח מחליקה במורד גבי, עמוד השדרה שלי מאיים לצאת ממקומו ואני מדמיינת איך בעזיבתו העצמות שלי ישברו ברעש שמתפצפץ אחת אחרי השניה. עכשיו הרעש הזה מתערבב עם רעש הדופק שלי, ממתי הדופק רועש כל כך? האם הוא יגיע לסף? האם אף אחד לא שומע? למה הריאות שלי מסרבות לקבל את החמצן שאני מתאמצת לשאוף?

אני מבועתת מהעומד לבוא: השגרה, שוב יום ראשון. כשאני קולטת כמה שאני נשמעת מטומטמת אני צוחקת קצת בהיסטריה. הצחוק שלי מעוות, אני לא מכירה אותו, אני מתחילה לחשוד שיש עוד מישהו בבית, הרי אני לא נשמעת ככה. אני נעמדת ומיד הראש שלי מתמלא בנוזל שחור והראיה שלי מתערפלת, אני מנסה לקחת נשימה עמוקה ולהתייצב. כל צעד מרגיש כאילו אני דבוקה לרצפה. אני שמחה שאני יחפה, אני מצליחה להרגיש מעט קור בכפות הרגליים המזיעות שלי. כשאני מציצה לסלון אני רואה דמות כלשהי ולרגע הלב שלי עוצר מלכת אבל בעודי קופאת במקום ומתסכלת השפיות חוזרת אלי ואני קולטת שזה לא יותר מכמה כריות ושמיכה הזרוקים על הספה שהמוח שלי הפך לבנאדם. אני פולטת נשיפה ארוכה ומתיישבת על הרצפה הקרירה.

דמעות חמות יורדות במורד פני ואני מרגישה בדופק שלי מאט ובנשימות שלי חוזרות לנורמה. אני לא רוצה יותר, אני מיציתי את הרובוטיות האינסופית שמחכה לי מחדש ביום ראשון. אני זקוקה לשינוי, אני נואשת למשהו אחר, אני לא יכולה לרצוח את הזמן המועט שנשאר לי באכזריות בלתי נסבלת שכזו בעודי כלואה במקום הנלוז וחסר התועלת הזה. אני לא יכולה! החופש הזה, הוא לא היה אמור להגמר, הוא היה אמור להוות אויר נקי, הוא היה אמור לחדש ולאפס אותי. אני לא מסוגלת לחזור לשם, שמישהו יתן לי אלטרנטיבה.

האלטרנטיבה היחידה מבזיקה בראשי אבל אני מזכירה לעצמי שזה לא פתרון, זה פתרון רק אחרי שניסיתי כל דרך אפשרית אחרת. אני מאמינה שניסיתי כל דרך אפשרית אחרת, כל דבר מלבד טבח של כל האנשים האבודים שם. אני נהנית לחשוב על זה אבל אני לא בטוחה שיש בי את זה, אני חושדת שהפתרון הראשוני הוא יותר אפשרי. מה שבטוח, אני לא חוזרת לשם, נמאס לי להתמודד, נמאס לי לבכות בסתר ולנסות להוריד את הדופק כשאני מול המחשב המטופש הזה במשרד. אני כל הזמן מפחדת, זה לא יכול להמשך ככה, אני לא רוצה להיות פה יותר, לא אשרוד עוד דקה אחת ככה. האימה שוטפת אותי כמו גל בים הבולע עוד ילד שהתרחק יותר מדי מהחוף. בשביל שנינו אין תקווה, אז למה אנחנו ממשיכים להלחם?

אני מנסה לומר לעצמי שזה רק יום ראשון, שעשיתי את זה אלפי פעמים ואני יכולה לעשות זאת שוב. אך דווקא בגלל שעשיתי את זה כל כך הרבה פעמיים אני פשוט לא מסוגלת, נשבעת שאני לא מסוגלת, פשוט לא מסוגלת להתמודד מחדש. לא שוב. זה חייב להפסק.