זה כאילו הגשם, הרעננות הזו והקרירות הנעימה להדהים באויר איתחלו אותי מחדש. קמתי בוקר אחד שמחה ומרוצה מאוד, פשוט מאושרת, בצורה מאוד פשוטה ועוצמתית. זה כבר קרה לי קודם, אבל כשזה קורה כתוצאה משום סיבה שבעולם, זה דיי מוזר. מה שכן, אני לא מתווכחת עם זה. בזמני דיכאונות, אני עסוקה בלהתווכח איתם ולצלול עמוק יותר, כשרגעים כאלה מגיעים אני לא מטילה בהם ספק, אני פשוט מבלה בלחייך באיפוס מוחלט חצי יום ולחייך באושר בלתי נשלט בחצי היום השני. 

אני מנסה להסתיר מעט את עודף האושר שלי ורק לשלוח אהבה לכל מי שסביבי בלי להטריד אותם עם השמחה המוגזמת שלי. אנשים שמחים נוטים לעצבן מאוד אנשים מדוכדכים כי: "ממה יש לך להיות שמחה? מה את פסיכית? תרגעי, העולם חרא. טוב, לכי מפה. לא מעניין אותי שטוב לך, לי רע." אני מבינה אותם טוב.

אני מכירה מישהו שבתקופת הדכדוך היותר רצינית שלי (תקופת דיכאון שכבר לא יכולתי להסתיר ואנשים הכירו מישהי שלא הצליחו לזהות אותה אבל בעצם הייתה אותה אחת שאני מסתירה מהם על בסיס יומיומי) הבין כמה אני פתאום לא בסדר (פתאום רק מבחינתו) וניסה לעודד אותי עם החיוביות הבלתי נסבלת שלו. רק רציתי שהוא ירד ממני, שלא ידבר איתי בכלל, מה הוא מבין?! הוא לא סובל כמוני!! אבל בגלל חוסר היכולת שלי להיות לא נחמדה נאלצתי להקשיב לו ורק להתדרדר יותר כי : "למה לו טוב ולי רע? וההסברים שלו בכלל לא הגיוניים! מזה אומר, פשוט תסתכלי על חצי הכוס המלאה? איזה מין משפט מטופש זה??" באותו זמן רק הנהנתי ואמרתי לו "בסדר" כדי שילך כבר, אם אני אתווכח זה לא יגמר לעולם.

עכשיו אני מבינה אותו, בתקופות בהם טוב לי קשה לי לראות אנשים בוחרים לסבול. כלומר, זו בחירה, אין דבר כזה "אני סובל כי ככה וככה" זה רק "אני סובל כי אני בוחר לסבול" (אני מדברת על סבל כדרך חיים ולא על סבל ממשהו רגעי). כל מה שרע לנו אנחנו יכולים לשנות, בכל רגע, התחושה הזו שהכל מגיע לנו מונעת מאיתנו להבין כמה שיש לנו הרבה כבר עכשיו. אנחנו עסוקים בלחשוב שלאחרים יש דברים שלנו אין וגם לנו מגיע אז למה אין לנו? וסובלים. אבל מי אמר שמגיע לנו משהו בכלל? ולאותו אדם שיש לו משהו שלנו אין, חסרים הרבה דברים שלנו יש ואנחנו לא מכירים בערכם, לוקחים אותם כמובן מאליו.

אני מניחה שהתחושה תעבור לי, אני עוברת בין HIGH לLOW בקצב מסחרר בשנים האחרונות, אבל כמה מהתובנות שמלוות אותי בכל תקופת אושר ממשיכות איתי בדרך כלל לזמנים הקשים יותר ועוזרות לי לעבור אותם. בזמנים כמו אלה אני מרחיבה את הידע הרוחני שלי וכל פעם מדהים אותי כמה ידע כזה יש בעולם, כמה אהבה ושלמות מחבקת אותנו. התובנה האחרונה שהגעתי אליה בימים האחרונים היא משהו שאולי ישנה את כל התפיסה שלי: "עלי רק לדאוג לאושר שלי", תמיד האמנתי באגואיזם אבל יש פה דרגה נוספת. אני תמיד מרגישה שאני לא יכולה להיות שמחה כשיש כל כך הרבה חוסר צדק בעולם, תמיד מרגישה שאני אחראית ועליי לתקן הכל. קשה לי הידיעה על רצח ללא סיבה, על עבדות, על גזענות, על שנאה עיוורת וכו'. אני תמיד חושבת שעלי לקום ולהתחיל לסדר את העולם הזה והתירוץ ש"אני קטנה, אחת מ7 מיליארד" הוא משהו לא מתקבל על הדעת שאני אומרת לעצמי כדי לא לפרוש מהחיים שלי ולהתחיל לפעול. האמת היא שאני לא יכולה לשנות שום דבר שלא רוצה להשתנות וכל מה שאני יכולה לעשות זה לדאוג לסביבה הפרטית שלי, לא לבעיות גלובליות המונעות ממני אושר. כך, אני יכולה לחייך בלי להאשים את עצמי "באיזו זכות את מחייכת כשתינוקות נמכרים באפריקה למרבה במחיר?" וכך אני יכולה פשוט להעניק אהבה לכל מי שסביבי בידיעה שהם לא באחריותי ואני יכולה לאהוב אותם בלי לנסות "לתקן אותם". כלומר, זו זכותי הבסיסית ביותר להיות מאושרת ולחיות את החיים מתוך מודעות לכל רגע ולא מתוך דאגה לכל יישות בכדור הזה, הרי אם כל אחד יעשה כמוני יהיה פה הרבה יותר קל, הרבה יותר כיף. חוץ מזה, לכל הפחות אוכל להשפיע על האנשים סביבי שאולי ירצו לדעת איך להפסיק לבחור בסבל.

אה, ולכל מי שקרא על התלבטות הציפרלקס אני שמחה להודיע על ההחלטה שלי: לא יקרה לעולם. תרופות פסיכוטיות זה לא בשבילי, המוח שלי לא צריך עוד בלאגן כימי לסיפור ואני פשוט צריכה להאבק קצת יותר בשביל לשמור על איזון (קצת הרבה אבל אני יודעת שאני מסוגלת).

אפשר לחיות עם הפרעת חרדה מוכללת ברגע שיש כלים רוחניים מתאימים ושומרים על איזון באוכל. הפסיכיאטרית טועה, אני לא זקוקה לשום תרופה, אני זקוקה לעוד ידע.

עבור כל אותם אנשים שהפוסט עצבן: סליחה, אני יודעת שקשה להתחבר לשמחה כשזה לא בראש סדר העדיפויות שלכם, אני יודעת כי חוויתי את זה וכנראה אחווה את זה עוד אינספור פעמים בעתיד והפוסט הזה עוד ימחק מרוב כעס.

עבור כל השאר: תזכרו שיש בכם אינסוף אהבה וזה כל מה שאתם צריכים בשביל להנות. תחלקו את האהבה שלכם, קודם כל עם עצמכם, כשתהיו ספוגים באהבה יהיה לכם הרבה יותר קל להעניק אותה לאחרים, בלי תנאים.