הבוקר התעוררתי ושוב הרגשתי שאני עומדת למות, תחושה נוראית בה אני מרגישה כאילו אני טובעת. אין לי אויר, הגוף שלי לחוץ על המיטה כאילו יושב עלי הר, הלב שלי מתקשה לפעום והפעימות שבכל זאת בוקעות ממנו רועשות כתופים. הראש שלי מסתחרר כשאני משכנעת את עצמי לא להכנע לתחושה ולהתיישב במיטה. אני משכנעת את עצמי כל פעם בפעולה אחת פשוטה, אם אני חושבת על התמונה הגדולה אני לא מסוגלת להמשיך לנשום.

אני לא יודעת עוד כמה אני אהיה מסוגלת להמשיך, אני לא יודעת איך. אני מנסה להזכיר לעצמי שיש דברים חיוביים בעולם, פשוט לא בעולם שלי. אני מתקשה לקום בבוקר, אני מתקשה לנשום, מתי זה ייפסק? האם זו הדרך היחידה להפסיק את זה?

אני חושבת שסיימתי וכל סבל נוסף לא ישתלם אז אולי זה הרגע לעצור את זה. שמעתי את התירוצים העלובים שמורים לי להשאר, פשוט לא שווה את זה. צה"ל הכניע אותי. בבקשה, ניצחת, עכשיו אני הולכת ואין שום דבר שתוכל להכריח את הגופה שלי לעשות, נגמר. נמאס לי לבכות, נמאס לי להזכיר לעצמי שזה יגמר בסוף. זה נגמר עכשיו. עוד 9 חודשים ו15 ימים זה לא טוב מספיק, לא בתנאים האלה, לא כשאני נעה בין חרדה לשנאה מוחלטת למוות מנטלי.

5 שנים, 3 חודשים ו17 ימים אני חלק מהמערכת המפלצתית הזו שמעכלת אותי יום אחד בכל פעם, אין בי יכולת לעוד יום, פשוט אין.

הפעם הבאה שאני חותמת על נשק תהיה הפעם האחרונה שאני מחזיקה נשק כי הפעם אני אעשה בו את השימוש שהוא נועד לעשות (לשם שינוי). אני יודעת שזה קלישאתי בטירוף אבל זה מבהיר נקודה, וזו הנקודה שאני רוצה להבהיר למקום הזה. אולי נכשלתי בלהסביר כמה רע לי, אולי אני טובה מדי בלהעמיד פנים, אולי אני פחדנית מכדי לספר את האמת על המחשבות והרגשות שלי אבל דבר מזה כבר לא משנה.

לפני כחצי שנה ניסיתי לקבל פטור שמירות, זה היה יכול לעזור לי מאוד בהתמודדות כי הרגעים הכי קטסטרופליים של המחשבות שלי הם כשיש עלי נשק. 24 שעות עם נשק עלי מצליחות להכניס אותי למצב של שנאה קיומית כלפי היקום כולו. האמת שאני צריכה לקבל איזו מדליה על שעוד לא רצחתי אף אחד, זה לא פשוט כשהמחשבה המרכזית שלי היא: "עכשיו זו ההזדמנות שלי להפטר מכל ההפרעות". האמת? אני לא מבינה למה לא קיבלתי פטור נשק: קיבלתי המלצות ממומחים בגלל שיש לי כאבי גב איומים (פלטפוס חמור, עקמת קלה, אירוע דריסה שעברתי) אבל איכשהו פשוט שלחו אותי לעשות עוד ועוד בדיקות שלא היה לי כוח לבצע וויתרתי, למה אני צריכה להאבק כל כך הרבה בשביל פטור לשנה אחת אחרי 5 שנים של שמירות?

השבוע פתאום הכתה בי ההכרה שאני לא צריכה לצפות לשום דבר טוב יותר בחיים האלה ואם זה כך, בשביל מה אני מתאמצת? בשביל מה אני קורעת את עצמי? בשביל מה אני נסחטת כך עד תום? מאז כל לילה אני בוכה בחוסר שליטה מוחלט כשעה עד שאני מצליחה לשכנע את עצמי להרגע ולישון קצת. לוקחת לי עוד כשעה בשביל להוריד את הדופק ולהפסיק להרגיש שאני גוססת ושאם אני ארדם אני לא אקום עוד.

יש בי ניגודיות גדולה מאוד של הרצון למות ביחד עם הפחד למות. אני חושבת שהדבר הכי טוב ב2014 הוא ההתחלה שלה, משהו בחגיגות אישר לי את מה שחשדתי אבל לא העזתי לחשוב: "זה הכי טוב שיש". זה פשוט לא היה טוב מספיק, לא מספיק בשביל לכפר על כל הסבל שאני עוברת יום יום בבסיס.

כשאני מתכננת את הפעם הבאה שאני חותמת על נשק משהו בי נרגע, משהו בי אומר לי שזה הצעד הנכון ואני מרגישה שלווה בלתי מוסברת.

אני לא חושבת שאני חלשה ושפשוט ויתרתי, אני נלחמתי כל דקה ב5 שנים, 3 חודשים ו17 ימים האחרונים. כל דקה. אני רוצה לראות עוד אנשים שסבלו עמוק בפנים כמוני את כל הזמן הזה ולא הותשו. אני לא חושבת שאני מוותרת, אני פשוט סוף סוף מבינה שלא מגיעה לי לסבול ככה וזכותי להיות חופשיה. אני יכולה לבחור לסיים את זה. אני תוהה אם שווה בכלל להמשיך ולחכות ללהגנ"ש שלי ב15 לחודש או לסיים עם זה ברגע זה ממש, בדרך הקלאסית של התרופות. כמות התרופות שאני מקבלת מהרופאים שלי (כשלאף אחד כמובן לא אכפת מהבעיות הרפואיות הרבות המלוות אותי מאז שהתגייסתי) הם יותר מחזקות מספיק או בכמות מספקת בשביל זה. אלא שזה לא יבהיר את הנקודה טוב כמו כשזה עם נשק, זה גם מהיר יותר עם M16. 

את מי אני מאשימה? בעקרון אני לא רואה סיבה להאשים. מוזמנים להאשים רק אותי, אני לוקחת אחריות מלאה. אני חתמתי בגיל 18, אני נאבקתי להיות "ילדה טובה", אני עשיתי בדיוק מה שרציתם בלי למרוד ובלי לשאול. מלאי המחלות שתקפו אותי והמערכת החיסונית בקריסה שלי הם אולי טריגר נוסף שמעודד אותי לסיים, נמאס לי להיות חולה כל הזמן. אולי אני מאשימה מעט את הרופאים הרבים שבדקו אותי בשנים האלה והתעלמו. כל מומחה מדביק לי מחלה נוספת בלי להעניין במקור, בלי להתעניין במחלות הנלוות, בלי לראות את התמונה הגדולה. בלי לשים לב כמה אני סובלת מכל רגע בחיים האלה. נמאס לי להלעיט את הגוף שלי בכדורים כל יום וזה עוד בלי הכדורים הפסיכיאטרים שהמליצו לי. 

לפני שנה וקצת, כשסוף סוף עשיתי את הצעד שחשבתי שיציל אותי ופניתי לקבל עזרה פסיכולוגית, היו לי כמה רגעים של אמונה, כמה רגעים של תקווה. רציתי לסיים עם זה עוד לפני שנתיים, באותה נקודת מפנה שהבהירה לי שדברים לא ישתפרו, אבל המשכתי מכוח האנרציה. בסוף ההורים שלי שכנעו אותי ללכת לקבל עזרה כי הם ראו שדברים מחמירים והתחילו לדאוג. מאוד. זה החלק שמצער אותי בכל העניין, הדאגה והכאב בעיניים שלהם. אני יודעת שהם לא יראו את זה כך בהתחלה (וזה החלק שקורע אותי מבפנים) אבל יהיה להם הרבה יותר קל אחר כך. הם לא יצטרכו לצפות בי מאבדת שוב את ההכרה, נאבקת להכניס אויר לריאות, יושבת ומנסה להאט את הדופק, סתם שוכבת ללא תגובה ובוהה בתקרה, צורחת בהתקף עצבים על השטויות הכי קטנות, רועדת ללא סיבה במשך שעות, מתחילה לבכות בשניה שאני נכנסת הבייתה מהבסיס וכו' וכו'. בחיי שהם מסכנים, לא מגיע להם לחוות את כל הדברים האלה ממני.