הדם המבעבע בעורקיי והדופק שלי שעולה מזכירים לי להלחם, מזכירים לי שמגיע לי להיות אדם חופשי. בזמן שאני הולכת לאיבוד בין האדם שהייתי לצל האדם שהמפלצת הפכה אותי אליו אני מבינה כמה זעם יש בי. אני לא נהנית לשנוא, אני מנסה להמנע מהרעל הזה בתוך הגוף שלי ולפעמים, אני מדמה אותו למשהו אחר, מחליפה אותו בחרבות המופנות כלפיי ולא כלפי האשם האמיתי.

5 שנים שהמפלצת מנסה למחוק את האישיות שלי, יחד עם רצוני הבסיסי לחיים מלאים בתוכן ומשמעות.

5 שנים שהמפלצת מנסה להפוך אותי לרובוט, ללכת בתלם ולא לחשוב.

ועכשיו המפלצת אומרת לי שאני לא אני ושזה הדיכאון והחרדות מדברים מפי.

צה"ל טועה. אני זו אני, אני כזו, אני כזו כשהורסים אותי ומכניעים אותי. לא ייתכן שאני עושה בשבילו כל כך הרבה והוא מנסה למחוק אותי.

האזיקים על נפשי שנאבקת להשתחרר גורמים לה לדמם ללא סוף, הם גורמים לי לתהות איפה בחיים שלי פשעתי עד כדי כך שזה מגיע לי. אני לא מבינה למה לא מגיעה לי חנינה בשלב מסויים, לא שברת אותי מספיק?

פתאום אני מבינה שהמפלצת לה הענקתי את חיי בשנים כל כך מרכזיות ומהפכניות לא באמת מעריכה אותי כבנאדם ותמיד הייתי כלי. אין לי ערך, אין לי חשיבות. מבחינת המפלצת, אני מוזמנת להתאבד, אחרי הכל 'פחות אחד יותר נחמד' ולא אהיה הראשונה שפרשה מהמשחק שלה.

בעודי עומדת כאן על הגובה, ללא אף קיר שימנע מהרוח לחלוף דרכי, אני יודעת שאני קיימת, אני מבינה שאני בחיים. הקור חודר כל הדרך לעצמותיי וכשאני מתחילה לרעוד אני מחייכת, אני מרגישה שאני יכולה לעוף. רעננות וניקיון מציפים את כל התאים שבי וגם הנפש שלי עוצרת לרגע את המאבק ומתמלאת באנרגיה, מתמלאת באהבה. אני נזכרת בתכלית האמיתית של העולם, בתכלית האמיתית של מי שאני, של מי שאני רוצה להיות. אני כל כך אוהבת את הפשטות של התכלית הזו, כל כך אוהבת את הקיום.

נמאס לי להיות משרתת, נמאס לי לשלם על טעות מזערית שעשיתי לפני 6 שנים. אני מותשת מהמשחק האכזרי שצה"ל משחק בי והצורך שלי להפסיק עם זה כאן ועכשיו כמעט משתק מרוב עוצמה. ברור לי שזו לא תהיה ההחלטה הנכונה אבל אני כל כך מבולבלת מהעומס הבלתי אפשרי שנשפך עלי ומטביע אותי שאני חוששת שאני עלולה להכנע.