אני מתרסקת אל תוך להבות הפחד בעודי מבינה שאין לי בשביל מה להמשיך במאבק, בעודי מבינה שסיימתי כאן.

שקר המציאות תמיד היה אדון אכזר בו בטחתי כי לא היה לי אחר, האמת אוהבת להסתתר כמפחדת שמא היא טועה. אני חוששת שכך זה היה מאז ומעולם, הרשעים מלאי מוטיבציה והצדיקים מפחדים לפעול.

תמיד הייתי כל כך הרבה דברים: החל ממיזנטרופית, נרקיסיסטית, אכזרית ועד רגישה, טובת לב, עדינה.

כל פעם נלחמת בחלקים שונים בעצמי, אבל דבר אחד תמיד האפיל על השאר: החיפוש אחר חופש, אחר אמת שתהיה ראויה לכל אדם בכל מקום. למרות הפחד שהיה בן לווייתי הקבוע, האמנתי שהאמת מחזיקה באושר שלי וכשאמצא אותה דברים ישתפרו והחיפוש ישתלם.

וכעת... אני כבר לא בטוחה שיש אמת למצוא. נחבלתי אנושות על ידי השקרים שפגשתי והתחלתי להסס שמא האמת פגה מן העולם. או שאולי לא הייתה ולא נבראה. במסע שלי מצאתי חלקיקים אותם החשבתי לאמת, אם הם לא מאבני היסוד של האמת כנראה שאין אמת לבנות. אני מביטה על החלקיקים האלה עכשיו ותוהה למה אני היחידה שנותנת להם חשיבות ורואה בהם ערך, אולי אני זו שהוזה, אולי זמני ללכת.

ייתכן שזו לא אשמתי, ייתכן שאלו השאיפות של האנשים מהעבר, מלאי המוטיבציה, שקידמו את העולם הזה לאיבדון. אינני רוצה להמשיך להאבק בכל אלו שהכשילו אותי, כי לפתע נהיה לי ברור שגם אותם הכשילו, על ידי כל אותם השקרים שהפכו לאמת היחידה שהם מכירים. אני לא מעיזה לעשות ולו צעד אחד נוסף כי לא נותר לאן ללכת, כי כולם משקרים בלי לשים לב ובלי להסס. מה קרה לשאלות שלכם? אתם כבר לא מתעניינים? אולי זו לא אני שחוששת יותר מדי אלא אתם שלא חוששים מספיק.

הפסיכולוגית שלי רוצה שאני אמשיך לבוא אליה. הפסיכיאטרית ויתרה כשאמרתי לה שאין לי כוונה לקחת כדורים ומה שיקרה יקרה.

למה שאני אמשיך ללכת לפסיכולוגית? אני לא מסוגלת להמשיך לעשות דברים ללא סיבה. אני עושה מספיק מזה בבסיס.

"אנחנו נדבר על זה ונעזור לך". לדבר על זה לא עוזר לי! אני מתחרטת שפתחתי את הפה, אני מתחרטת על שהתוודתי. היא לא יכולה לעזור לי על ידי דיבורים סתמיים וריקים. אני לא מעוניינת לטשטש את המציאות עוד, היא מטושטשת לי מספיק, אני זקוקה לשינוי מסיבי.

והרי זה מה שעשיתי כל חיי, דיברתי. דיברתי ולא עשיתי. נדמה שזה כל מה שאני, הרבה מילים ושום דבר מעבר מזה. 

אולי חלקיקי האמת שלי, ואם אין אמת אז אקרא להם חלקיקי המשמעות שלי, הם הסיבה לכך שאני ממשיכה למרות ההתנגדות הנחרצת שלי. אני מאמינה שהם חשובים מספיק בשביל שיהיה עוד גרגיר חול בעולם שיפיץ אותם לגרגירים אחרים.

ואולי הסיבה שאני ממשיכה הרבה יותר פשוטה מזה, אולי הסיבה שאני ממשיכה היא פשוט בגלל שאני רק מילים, לעולם לא מעשים. אולי תפסיקי לדבר ותעשי כבר?!?

זה אפילו קצת מצחיק, אני מדברת על משמעות ומה שאני עושה חסר משמעות. פגומה.

אה, ועוד משהו מצחיק, לפי קריטריונים של אנשים רבים אני נחשבת מוצלחת כי "יש לי עתיד". אלא שאם אני אפסיק לדבר ואעשה (לשם שינוי) לא יהיה לי. משעשע לא? כלומר, לא יהיה לי עתיד בגלל ש"יש לי עתיד" שמדכא אותי. על המצבה שלי יהיה כתוב: "היה לה עתיד", חבל שזה עתיד שלא רציתי בו, חבל שההצלחה שיש לי עובדת לרעתי.

כתבתי "עתיד" יותר מדי, המילה איבדה משמעות ופתאום אני לא בטוחה שכותבים את זה ככה >.<

תאהבו אחד את השני, בלי תנאים, אין לדעת כמה זמן נשאר פה. פשוט תאהבו, בשביל עצמכם, כי יש לכם ובכם כל כך הרבה אהבה.

אני אוהבת אתכם