כל כך שמחתי כשסוף סוף הצלחתי לשכור דירה עם החברה הכי טובה שלי שהיה ברור לנו שצריך לחגוג. הזמנו את כל החברים אבל תוך כדי הריקודים והצחוקים הם התחילו לפרוש לעולם החלומות אחד אחרי השני. כמה מהם לא טרחו בכלל לקום ולחפש עוד ספה פנויה ופשוט נרדמו על השטיח עם השמיכות שהבאתי. רק סיגל ואתה נשארתם ערים (עליי אין מה לדבר, אני מפחדת לישון כשיש אנשים זרים בבית, גם כשהזרים הם חברים שלי).

אני מרגישה במבט שלך מנסה לקרוא אותי ונאבקת בשרירי הפנים שלי על מנת להפגין פוקר פייס מושלם. אני מדברת עם סיגל ברוגע המירבי שאני מצליחה לגייס ומעמידה פנים שאני בכלל לא שמה לב שאתה פשוט יושב שם ובוהה בי. אני לא יודעת איך להגיד לה שלא תשאיר אותי לבד איתך כי ברור לי שגם היא כבר רוצה לעצום עיניים, בכל זאת, השעה כבר 4 לפנות בוקר. היא ממלמלת משהו על כמה שנמאס לה מהיחס של החבר שלה ואני קמה לשתות כוס יין כדי להקל על הלחץ שהולך ומטפס במעלה עמוד השדרה שלי. פתאום הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא להתעמת איתך אז החלטתי פשוט לגמור עם זה.

הרגשתי בעינייך עוקבות אחרי גם כשמזגתי לעצמי יין ולא הצלחתי להמנע מלהרעיד את הכוס מעט. 'תנשמי עמוק' אמרתי לעצמי, 'הכל בסדר'. קמת והתקרבת אלי: "למה את מתחמקת ממני?" הסתכלתי עליך תוך שאני מרימה גבה בזיוף פליאה: "מתחמקת? ממש לא. למה נראה לך?" הכחשתי בתוקף. פחדתי לשתות מהיין שמא תפרש את זה כניסיון התחמקות או שתבין כמה אני חרדה מלשוחח איתך. היה לי קשה להביט בעינייך השחורות שהזכירו לי כל כך הרבה וקיוויתי שאתה לא מצליח לקרוא אותי. לקחת ממני את הכוס שלא הזדמן לי לשתות ושאלת: "אולי נצא לשאוף קצת אויר?" ניסיתי לחשוב על תירוץ מהיר, ידעתי שאני חייבת לסרב אבל הנהנתי וצעדתי לכיוון המעלית כשאתה פוסע בעקבותיי. המוח שלי הריץ אינספור מחשבות וחיפשתי משהו קליל לומר, השקט בינינו תמיד חירפן אותי, זה כאילו אתה בכלל לא טורח לדבר איתי ואני תמיד אומרת יותר מדי.

כשנכנסנו למעלית התחלתי לרעוד קצת, קיוויתי שאתה לא שם לב עד ששאלת: "למה את רועדת? את מפחדת ממני?" העיניים החודרות שלך בתוך עיניי שיגעו אותי, נאבקתי ברצון לחבק אותך. נענעתי בראשי לשלילה וחייכתי מעט: "למה שאני אפחד ממך?" ועוד לפני שהספקתי לסיים את השאלה אמרת: "כי אני מפחיד" ועשית פרצוף מצחיק, כאילו אתה רשע. תמיד הפליא אותי כמה החזות שלך מול כולם היא קרה כשרק אני יודעת כמה אתה חמים עמוק בפנים. אולי זה אחד הדברים שמשכו אותי אליך כל כך, הרצון להוציא את החמימות הזו החוצה. או אולי פשוט הידיעה שאיתי אתה אחר.

הסתובבנו קרוב לבית כששנינו עושים הכל בשביל לא להתייחס לפיל שבינינו. נדמה שאף אחד מאיתנו לא יכול להעלות את הנושא והפחד שאולי אתה רק מנסה לאגור כוח בשביל לפתוח את זה גרם לי לומר פתאום: "אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור". "למה?" היה ברור לשנינו שאין לי שום סיבה לחזור, אני לא ממהרת ואין לי מה לעשות בדירה כשכולם סתם ישנים. "אנחנו נלך לאיבוד, הלכנו רחוק מדי" הנפצתי תירוץ עלוב וניסיתי לחזור על עקבותיי. נעמדת מולי ומנעת ממני בגופך להתקדם. אני לא יודעת אם זה הרצון לגעת בך או הרצון רק לחזור חזרה לדירה בה לא תעלה את הנושא שגרמו לי לדחוף אותך קלות. לא זזת מילימטר והתגרית בי תוך כדי שאתה מחייך את החיוך הכל כך נדיר שלך. אז דחפתי חזק יותר "נו, אנחנו צריכים לחזור!" אבל במקום להקשיב לי התחלת להתקדם איתי בכיוון ההפוך, להראות לי שלא רק שאני לא יכולה להזיז אותך, אתה מזיז אותי בקלות לכיוון הלא נכון בלי לגעת בי בכלל. אז הפסקתי לדחוף ופשוט עמדנו שם, מביטים אחד לשני בעיניים כשכל כך הרבה חשמל עובר בינינו. לא היית איש של מילים, אולי בזכות זה נמנענו מהשיחה שהיינו חייבים לנהל, ולקחת את שתי הידיים שלי, שעדיין היו ליד כתפייך העבות, בתוך ידייך.

כל המחשבות נמחקו לי מהמוח, ידעתי שזה לא בסדר, שאני צריכה לרוץ, שזה לא יכול לקרות שוב... אבל תחושת ההגנה ששתי ידיך העניקו לי והמבט הדואג הזה מסמרו אותי לרצפה. המשכתי לרעוד וידעתי שאתה מרגיש גם בדופק המטורף שלי, תהיתי אם אני נראית מבוהלת שאתה מסתכל עלי בדאגה גדולה כל כך. השפלתי את עיני לרצפה, לא ידעתי כמה זמן אצליח להתאפק לא לצרוח עליך שאני אוהבת אותך, אוהבת בדיוק כמו קודם, כאילו כל השנים האלה שלא היינו יחד נמחקו. 

לפתע נגמר בי הכוח להאבק.

שיחררתי את ידיי מידייך ותוך כדי שאני מצמידה את הלחי שלי לכתף החסונה שלך כרכרתי את ידיי סביבך. כבר לא עניין אותי שום דבר, גם הקול שזעם עלי והסביר לי שאני הולכת להתחרט על זה עמוקות הפך ללחישה חלשה. הרגשתי את הלב שלך פועם בזמן שגם אתה חיבקת אותי, מצמיד אותי חזק אליך. דמעה לא רלוונטית נמלטה מזווית העין שלי, לא הבנתי מה היא עושה פה. הרגשתי שלמות, הרגשתי כאילו הרגליים שלי בכלל לא נוגעות ברצפה, תהיתי איך ייתכן שאני בכלל עדיין עומדת.

אני לא יודעת כמה זמן פשוט עמדנו כך, מתעלמים מכל מה שצריך להאמר.

אחר כך התנתקתי ובכוחות עליונים העזתי להביט שוב בעינייך. הדאגה לא עזבה אותן אבל כעת ראיתי משהו נוסף שלא לגמרי הצלחתי לזהות. בלי שליטה עיניי רפרפו על שפתיך והרגשתי בשיניי תופסות את השפה התחתונה שלי. לא הספקתי לפקוד על עצמי 'ברחי! מיד!' כשהרגשתי את שפתייך נושקות לשפתיי בעדינות כמו שרק אתה יודע. תמיד התפלאתי איך יש בך עדינות כזו כלפיי כשאתה כל כך קשוח ואטום לעין חיצונית.

'זה לא יכול להמשך! את יודעת את זה! תפסיקי!' הקול בראשי שוב תפס פיקוד ובאכזריות דחפתי אותך ממני קלות תוך כדי שאני ממלמלת בשקט "לא". לא התנגדת אבל ראיתי את הכאב בעינייך, תהיתי אם אתה יודע שגם אני לא רוצה להרפות. "אנחנו חייבים לחזור" אמרתי שוב.

הבטת ממני הלאה והתחלת להתקדם חזרה לדירה. לא אמרנו מילה כל הדרך חזרה ולא ידעתי אם הכובד הזה בתוכי באמת שווה את זה, אולי כדאי לפתוח הכל? לדבר על הכל עד הסוף אחת ולתמיד? אבל לא היה לי את האומץ לומר דבר נוסף כשהרגשתי כל כך רע עם עצמי. 

ידיך היו בכיסים ואני חושבת שהייתי נותנת את כל רכושי בשביל לדעת מה חשבת ברגעים האלה. כעסת עלי? שנאת אותי? אני שנאתי את עצמי. כל שרציתי היה לעצור אותך ולהגיד לך שאנחנו צריכים לחזור, שאני אוהבת אותך ולא רוצה להיות בלעדיך שוב לעולם.

אני מקווה שאתה לא מבקר בבלוג כי בטח תזהה את עצמך מיד ואתה גם ככה קורא את המחשבות שלי טוב מדי. אני לא רוצה שתדע כל מה שהרגשתי, אני לא רוצה שננסה שוב.

למה זה נגמר בשלוש נקודות בינינו??! אני צריכה נקודה.