מזמן לא היה לי חופש כזה. מזמן.

כמה הייתי זקוקה לו? נואשות.

אני חושבת שאני צריכה להיות הומלסית מרוב שאני נהנית לעשות כלום בכמויות כאלה. עצלות פשוט לא מוערכת מספיק, כולם בקטע של לרוץ ולעשות דברים. עברתי שטיפת מוח מוצלחת מאוד בשביל להיות חלק מהאנשים האלה במרדף אחרי המוות (כלומר, אנחנו רצים ורצים בלי להנות מכלום עד שאנחנו מתים). מעטים חיים את הרגע (עד רמה שגם כשאנחנו נהנים ממשהו אנחנו מחפשים למקסם את ההנאה כי ברור לנו שהיא זמנית עד מאוד וצריך לדחוס בה הרבה).

אנשים טענו "כשאת בלחץ וסוחטים ממך את המיץ את מגלה מי את באמת. כשאת נאלצת להתמודד עם דברים קשים את לומדת להכיר את עצמך ולהבין כמה חזקה את". WELL, שטויות, כשאני בלחץ אני רק מגלה כמה שאני זומבי בדיוק כמו כולם וחיה כשכפול של אלפי אנשים שחיים את המרדף המעיק הזה יומיום.

אנשים טענו "WHAT DOESNT KILL YOU MAKES YOU STRONGER" אבל... אני לא רוצה להיות חזקה יותר, אני רוצה להנות!

בחופש הזה, בן השבוע וחצי כבר, נהניתי מלרבוץ על הספה ולנמנם. אם היה אלוהים הוא היה יודע שהנפש שלי היא חתול והיה בורא אותי בהתאם. מבחינתי, עצם זה שאני היצור המבחיל הזה שנקרא בנאדם זו כבר הוכחה לאתאיזם.

אני לא אשקר, לא חסרו רגעים בהם הלכתי עם ראש כפוף כי הפיל על הראש שלי הכביד עלי (לימודים). CLEARLY, לא הכביד מספיק בשביל שאני אעשה שיעורים והרבה פעמים פשוט אמרתי לו: "רד ממני רגע, אני אעשה שיעורים בעוד שעה\אחרי האוכל\אחרי הסדרה הזו\אחרי הסדרה הבאה\אחרי השינה...".

בכל אופן, כיף לי! אני פשוט מסתובבת מאושרת עם עצמי ותוהה למה אני טורחת לעשות דברים אם הכל גורם לי סבל. הרי ברור לי שמי שאני בפנים זה יצור מאוד שמח ומשועשע (FROM ABSOLUTELY ANYTHING), איך ייתכן שרק לפני 4 חודשים סבלתי מדיכאון טוטאלי ושקלתי דברים שאסור לשקול?

אני מסתכלת על הבלוגים שלי ולפחות שליש מפרט כאב לא סביר שמשתלט על זמן בו יכולתי לשמוח. לא חבל?

מאוד מאוד חבל. זו לא אני!

השתניתי, אמנם מעולם לא הייתי אופטימית אבל פעם הייתי הרבה יותר שמחה. למה השינוי? כי אני עושה דברים שאני מתנגדת אליהם בתוקף, כי אני מרגישה שאונסים אותי. אני קצת מרגישה כמו בנאדם שכל יום מנסר לעצמו עוד חתיכה מהרגל.

ניסיתי לשנות גישה, זה לא תפס. זה לא תפס כי יש את הקול הזה שבתוכי שאומר: "בשביל זה את חיה? זה כזה בנאלי ורובוטי. את לא בנאדם חופשי". אני רוצה לחיות. זה לא חיים להתבזבז במשרד. 

אין לי כוח לכעוס על עצמי, אני באופוריה מהיופי בעולם שיוצא לי להתענג עליו. מרגש שהכל נראה יותר טוב כשאתה נהנה. השמיים כחולים יותר, החום נסבל יותר, הסדרות מעניינות יותר, הדמות במראה מחייכת בלי בושה, החברים מצחיקים יותר והחתולה שלי... אפילו יותר מושלמת מהרגיל...

כן כן, ברור לי שאני הולכת להתחרט בענק ברגע שאני אגיע לשיעור (או חמור מכך - לבחינות) אבל כרגע... פשוט תענוג צרוף.

האושר נמצא בכל פינה ואנחנו מתעלמים ממנו.

החיים קצרים מכדי לסבול, חייכו