אני ממש אוהבת להיות לבד בבית. רק אני והפיצולים. והחתולה.

השקט הזה (לאחר פרק בסדרה, ריקודים עד חוסר נשימה וקצת סרטונים מטופשים ביוטיוב) מכריח אותי להקשיב לעצמי. עצמי מדבר איתי הרבה, מבלבל אותי ומתיש. היום הוא רגוע, מחושב, מנתח את העולם.

66. המספר 6 מלווה אותי בשלבים של החיים:

6 שנים גן

6 שנים יסודי

6 שנים תיכון (החטיבה והתיכון שלי היו באותו בית ספר ולכן זה כאחד)

6 שנים צה"ל.

בעוד חצי שנה השלב האחרון נגמר. מה יביאו איתן 6 השנים הבאות?

האם כדאי לי לעזוב את הארץ? האמת המוחלטת היא שאין לי ארץ אחרת... אבל אולי כדאי לנסות? אולי יכולה להיות לי ארץ אחרת? 

המדינה הזו... יש בה כל כך הרבה לטוב ולרע. בתור חיילת במדי קבע אנשים מסתכלים עלי שונה.

אני מתאבת את זה. יש בי חלק קטנטן שמרגיש גאווה מסויימת אבל חלק הרבה יותר גדול מרגיש כעס ותסכול בלתי נסבל.

אני שונאת להיות מתוייגת כמשרתת המדינה, אני שונאת לחיות בתוך המסגרת שסוגרת עליי מכל הכיוונים, אני זקוקה נואשות לחופש.

אני מרגישה כחיה בכלוב שאומרים לה לקפוץ ולשמח את הקהל. אני רק רוצה להיות חופשיה.

לא נתנו לי ללכת לטקס בבית הספר השנה ודווקא רציתי.

הכריחו אותי לעמוד מול רס"ר משעמם ולתפקד כעדר.

להקשיב לכפיה הדתית המטופשת שמעוררת בי זעם.

לעמוד דום ולהצדיע לדגל.

אני לא מעוניינת, תשחררו אותי כבר. בבקשה. 

ובכל זאת לא הצלחתי להמנע מלדמוע כשהקריאו מכתב של אדם שאיבד. לא כי אבד חייל, אלא כי נשאר בנאדם כואב שמתגעגע לבנאדם שהלך ללא סיבה. מחרפן אותי שאנשים ממשיכים להלחם אחד בשני בגלל סיבות מטופשות כל כך... מה קרה לחיה ותן לחיות? אם כל אדם היה מתעסק רק בעצמו ולא בעם, בדת, באומה ושאר חרטות, היינו חופשיים. מה כל כך קשה? אילו רק כולם היו מוותרים על הקבוצתיות שלהם וחיים את חייהם כבני אדם עצמאיים ויחודיים בלי כל השיוכים האלה (שתמיד ישאירו קבוצות מסויימות בחוץ) לא היה צורך להלחם כל הזמן. 

אני לא רוצה להיות "יהודיה" או ישראלית או "רוסיה" או חיילת, אני רוצה להשתייך לקבוצה משל עצמי, משהו שבחרתי לבד ולא שבחרו בשבילי.

אני זקוקה ליצירתיות, למקוריות... לעצמאות לבנות את הבנאדם שארצה להיות בלי שיקשרו אותי לקבוצות בהן מעולם לא רציתי. 

בינתיים זה יום העצמאות ה66 למדינה שהיא בלי ספק אחת המדינות היותר מיוחדות בכדור הארץ. מדינה שיש בה הכל מהכל. מדינה שהיא בלי כל ספק המקום היחיד שאני רואה בו בית, השפה היחידה שאני חיה, הארץ היחידה שאני משרתת בשיא יכולותיי (ויש יכולות) למרות חוסר השלמות של הנפש שלי (שזועקת לחופש).

אז למרות שזעקתי ובכיתי ואיימתי להתאבד, לא שחררו אותי.

למרות שהתחננתי שיורידו אותי בקיצוצים הרבים שהגיעו לכל מקום, לא קיצצו אותי.
כשאנשים שמתאימים לצהל והתחננו שישאירו אותם קוצצו כלאחר יד, חשבתי שאני מאבדת את זה סופית.

אלא שדבר אחד מעולם לא עשיתי: לא התרשלתי בעבודה בשירות. אולי שם הבעיה אלא שברור לי שלא יכולתי (ואני לא יכולה) אחרת. 

מתסכל. לא מתאים לי להיות בורג במערכת, אני רוצה להיות אינדיבידואל.

אני מרגישה צורך בסיכום והסיכום הוא שזו המדינה שלי, בין אם אני רוצה ובין אם לא. 

הנה היא חוגגת יומולדת בזיקוקים מרהיבים וכל שנשאר לי הוא לאחל לה מזל טוב.

היא כמו בנאדם, כזה שיש בו המון איכס והוא דיי מעפן לפעמים, אבל אתה לא שולט בחיבה הזו שיש לך אליו.

בסוף היום, אני אוהבת אותה, היא מדהימה...