אני לא מתיימרת לדעת מה צריך לעשות עכשיו ואם יש מישהו שאני שופטת זה כל אותם אנשים שטוענים שהם יודעים מה הפיתרון האולטימטיבי וכל מי שלא מסכים טיפש (וקל לקרוא לצבא ולביבי טיפשים כשאתם לא אחראים על מדינה). אישית, מפחידה אותי כניסה קרקעית כי זה יעלה בחייהם של חיילים רבים שלא התחילו את זה ואשמתם היחידה היא שנולדו למצב זה (ויש לא מעט כאלה גם בצד השני [אני מתכוונת אזרחים, ברור שהחיילים של החמאס והג'יהאד חייבים למות בהקדם]).

מצער אותי שאין לי ארץ אחרת (אין לי) ומצער אותי שנקלעתי לקרב שאין לי שום קשר אליו (רק כי אני גרה פה?) אני לא מבינה למה אנחנו תמיד חייבים להלחם (כאנושות), למה אנחנו חייבים לבחור צד (וחבר דמיוני) ולמה אי אפשר פשוט לחיות בשקט, בלי גבולות והגבלות של "מנהיגים" (לצורך העניין גם החברים הדמיוניים הם מנהיגים).

הלוואי שהייתה מדינה אתאיסטית בה לא נלחמים על שטח ודמויות פיקטיביות שיכולתי להתקבל אליה. מדינה לאנשים עם רגישות סביבתית וקבלה. זה נשמע פשוט אבל סביר להניח שזה קשה, עובדה שאין כזו

כשאני יושבת ליד ערביה במדי הרס"ל שלי אני תוהה מה היא חושבת, אני תוהה אם היא מכירה את הדרגות, אם היא מבחינה בין מדי קבע למדי חובה או שהיא חושבת שאני שוטרת בכלל. אני תוהה אם היא תוהה מה אני חושבת עליה. אני תוהה מה בכלל אני חושבת עליה, ואם יש לי זכות לגבש עמדה לגבי בנאדם שאני לא מכירה רק בגלל חזותו. אני רוצה שיהיה לה טוב, מבחינתי היא לא עשתה כל רע ומגיע לה לחיות בנינוחות תוך שהיא מרגישה אהובה. הייתי רוצה לדעת איך משדרים לבנאדם שלא מכירים אהבה, איך גורמים לכולם להרגיש אהובים, איך משכנעים אנשים לאהוב בלי סיבה את כולם, רק כי הם יכולים.

אני מפנה את מבטי, שלא תשים לב שאני בוהה בה, שלא תחשוד שאני מאחלת לרעתה.

אני לא רואה את המצב הזה נגמר טוב או בקרוב. כלומר, מההתחלה, אז ב48, זה היה רק הגיוני שכשכל מי שמקיף אותנו נגדנו שקט לא יהיה. אני גם תוהה מי ישאר פה כשזה סוף סוף יגמר, האם זה יהיה גם הסוף של ישראל?

אני לא חושבת שאני צריכה לכתוב על החרדה שמלווה אותי, גם זה לא חדש, אבל ברור לי שאני לא יכולה להשאר פה. אין לי ארץ אחרת, אבל אני אחפש ואתחנן למקלט אם זה מה שיעניק לי בטחון. וחופש. אני לא מעוניינת לשרת בצה"ל ומיציתי מלחמות לא לי, למה לא קיצצו אותי בגל?

(ולמרות זאת אני עושה את כל מה שאני יכולה בשביל המדינה הזו כי זו המדינה שלי ואני מאמינה בה עם כל מגרעותיה. רק בגלל שאני רוצה שישחררו אותי כבר, אחרי מעל ל5 שנים באותה יחידה, לא אומר שאני מזלזלת. אני מצדיעה לקרביים ולחיל האויר שלא ישן לילות בשביל שאנחנו נוכל לישון כמו שצריך).

אני תוהה אם גם בעז א-דין אל-קסאם יש חיילים שלא מעוניינים להיות שם... חיילים שמבינים שמלחמות הן מיותרות כשכל כך פשוט לחיות בשקט ובחברות. אולי אני טועה שאני קוראת להם חיילים כי בסופו של יום, הם טרוריסטים ואולי אני סתם מושפעת משמאלנים.