אתה אוהב שקט ואני אוהבת כשרועש.

כשרועש אני לא שומעת את עצמי. 

עצמי רע אליי, עצמי מספר לי דברים מפחידים, עצמי אוהב להזכיר לי כמה אני לא שייכת וכמה לעולם לא אהיה, לא כל עוד אני על הכדור הזה.

אתה חושב שכששקט אז רגוע אבל אצלי בשקט מתבשלים הרעיונות הכי איומים, אצלי השקט הוא השקט שלפני הסערה, מעיד על בואה הקרב.

אתה ספונטני, מחליט בקלות וזורם עם שינויים. אני צריכה תוכנית מראש, חודשים בשביל להעריך כל החלטה וכל תוצאה אפשרית מכל החלטה, זקוקה להכנה נפשית לכל טיול קצר. אני זקוקה לסדר כי אני מרגישה שהכל כאוס סביבי ואני אבודה. זקוקה לתכנון ברור של כל דקה בחיי כדי שאדע מתי הן דקות המנוחה שלי, מתי מותר להוריד את מפלס החרדה.

אין לך מושג כמה טובה נהייתי בלהסתיר אותו אבל מעולם לא נהייתי טובה בלוותר עליו. כשאתה חושב שאני סתם שקטה, אני כנראה משוחחת איתו והוא מספר לי על דברים חדשים שאני צריכה לפחד מהם ואנו מחליטים שאני צריכה להיות מבועתת מכל מה שעומד לבוא.

הסחרחרת הזו, כמו האדומה שאהבתי כשהייתי בת 10, מאיימת כמו אז, להעיף אותי ממנה. אני מפחדת שאני שוב ושוב צועדת קצת קרוב מדי לשיגעון, הגנים שלי לא טובים, אני יודעת שאני צריכה להזהר ממנו, אני יודעת שהדרך היחידה היא ההיגיון.

אז אני מתכננת מראש איך כל רגע פנאי שלי ימולא בדברים שמביאים איתם רוגע ובהם סף החרדה שלי יכול לרדת ולתת לי לנוח. כל דקה מחושבת, אני תמיד בלחץ להגיע לאותן דקות של נשימה: כתיבה, קריאה, שיחות איתך, ליטוף החתולים שלי, שיחות עם החברה הכי טובה... יש לי מגוון דרכים לנוח וכל מה שמאיים על אותן דקות הוא האויב. אנשים אומרים לי הרבה "להרגע" ו"חכי שניה" ו"רק רגע" ו"דקה, מה יקרה?" אנשים לא מבינים למה אני תמיד ממהרת. אני תמיד ממהרת לחזור לנוח, החיים קצרים לי מדי בשביל כל השטויות סביב.

קצרים להכאיב. ממש כואב לי כשמעכבים אותי.

כשמשנים לי תוכנית הרבה זמן מראש אני משתדלת להתאים את עצמי, להכין את עצמי נפשית לוותר על מספר שעות פנאי בשביל משהו שיהיה נחמד וכנראה גם טוב בשבילי, כמו בילוי עם חברים. זה לא שאני סובלת, הרבה פעמים ממש נהנית, אבל אני לא רגועה, אני תמיד ארצה לחזור לנוח.

כשמשנים לי תוכניות בבת אחת זה מערער אותי, רגעי המנוחה שתכננתי לפתע מתבטלים וסף החרדה לא יקבל הזדמנות לרדת, אני אצטרך להמשיך להיות בכוננות, למרות שכבר תכננתי לנשום.

הרבה מהריבים שלנו היו על סדר (בין אם זה סידור חפצים ובין אם זה תוכניות) והרבה מהבכי שלי היה על אובדן המנוחה (שאני צריכה בשביל להמשיך לתחזק הגיון). אני שונאת לריב איתך, איכשהו עד עכשיו לא שמתי לב כמה אנחנו שונים, האם אנחנו בכלל יכולים להתאזן אחד עם השני? אני מקווה מאוד שכן.

הלוואי שלא הייתי מקולקלת ככה.

אני מצטערת שאני מקשה עליך.

אני לא מצליחה להשתנות.

מבטיחה שאמשיך לנסות.