אני תוהה למה זה.
יש הטוענים שזה כי עצב בולע אותך ומותיר אותך חסר אונים אבל גם לאושר יש יכולת כזו, רק מעט זמנית יותר.
או שאולי זה עניין של עוצמה? אלא שהאושר עוצמתי לא פחות מהפחד, מהכעס, מהדיכאונות והחרדות.
רגעי וחמקמק אבל מצליח לכבוש כל תא ותא בגופי לחלקיקי שניות שנזכרות לעד.
אני לא יכולה לתאר לך את כמות הרגעים האלה שחויתי איתך. לפעמים אני פשוט מביטה בך ומחייכת. יודעת שאם תשאל אשקר לך כי אני לא יכולה לתאר דבר בדיבור. בטח לא רגש חזק כל כך.
ובכלל, בזמן שהמבט המהפנט שלך שקוע בי קשה לי לקחת את כל המילים האלה בראש שלי ולחבר אותן למשפט הגיוני. לכן גם את כל הסודות הגדולים שלי סיפרתי לך בוואטסאפ, באחת ההתכתבויות האינסופיות שלנו, כשאין לי את המבט הזה שלך מול העיניים.
כשאני מנסה לחשוב איך לתאר את אחד מהרגעים האלה איתך אני מתחילה לדמוע, קשה לי לעמוד בעוצמת האושר שלא חשבתי שקיים. אני לעולם לא אדע לספר את זה בלי להרגיש מבולבלת וחסרת אונים, זה מעבר לשליטתי, אין לי מילה בעניין. גם נדמה שזה הולך ומחמיר ככל שאני מכירה אותך יותר, ככל שאני לומדת עוד על האיכויות המדהימות בך וחווה את החיים לצידך.
התעוררתי בבוקר, מוקדם מדי בהתחשב בזה שהלכנו לישון ב2 אחרי שחזרנו מאוחר והסתכלתי איך אתה קם לשירותים. ברגע הראשון פשוט הרגשתי שלווה, ביטחון, כל כך שמחה פשוט להתעורר לצדך. נזכרתי שהיום יום שישי ואין לאן למהר, אפשר פשוט לחזור לישון עוד כמה שעות. נשמתי עמוק, נהנית מכל חלקיק אויר שנכנס לי לריאות, נהנית מהסופשבוע, נהנית מהנוחות של המזרן... חזרת וראית שאני ערה אז רגע לפני שאתה חוזר לישון הבאת לי נשיקה קטנה. בבת אחת, הלב שלי התמלא אהבה אינסופית ולא יכולתי שלא לחייך, תוהה איך אפשרי בכלל להיות מאושר כל כך בעולם הזה שיודע גיהנום. תוהה אם מגיע לי בכלל אבל לא מצליחה להפסיק לחייך, לא כשהשלמות פועמת בי ודבר לא קיים מלבד אותו רגע.
לא הצלחתי להרגיע את הדופק אף שרציתי לחזור לישון אז נכנעתי וקמתי.
הכל טוב.
זו לא תחושה נורמלית, זו תחושה עוצמתית ומעירה.
אני חושבת שזו תחושה שלפעמים קשה לחוות אותה בלי לתת לכל הדברים הקטנים לבלבל אותך ולהחזיר אותך לתלם, להיות רגוע, להיות שקט, להיות נורמלי. יש למוח נטיה להזכיר לנו את כל המטלות, את כל הבעיות, את כל הקשיים... למנוע אושר טוטאלי.
שרשרת הרגעים שמתנגנת בראש שלי מזכירה לי שהוא קיים, הייתי שם, אושר טוטאלי. איתך.
אני לא מבינה למה אני ממשיכה לדמוע כשאני נותנת לזיכרון לשטוף את הגוף שלי מחדש בתחושה הזו. הפחד שאאבד הכל? הפחד לשכוח? העוצמה?
לא חשבתי שזה אפשרי, לא מחוץ לחלומות שלי. הייתי רוצה לומר לך תודה אבל אשמע בנאלית, כל כך "כמו כולם", סתם עוד בחורה מאוהבת.
הלוואי שלא נאבד אחת את השני בדרך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Closed Eyes