לרקוד בזוגות- סיפור בהמשכים.

שלום לכם D:

איזו מהירה אני, אה?
טוב אמרתי שהתגובות שלכם עושות מרץ לכתוב, והנה אני כאן.

תהנו, ואל תשכחו להגיב אחר- כך! (:

פרק שני- "שיעור ראשון."

"טוב, אני חושב שאני אלך. הרבצתי לקירות מספיק להיום." הוא אמר והתרומם לאט מן הרצפה.
"רגע, דניאל, רציתי לשאול אותך. למה אתה מתייחס אליי ככה עכשיו?" היא שאלה וקמה אחריו, תופסת בידו.
"איך ככה?" הוא שאל והסתובב אליה.
"אתה יודע, נחמד. בדרך- כלל אני סתם חננה מהכיתה שלך." היא אמרה והשפילה את מבטה.
"ההתנהגות שלך היום המשרד של המנהלת הוכיחה לי שאת לא כזאת 'חננה'. חוץ מזה, אני לא כזה גרוע. אני בן אדם נחמד. מה לא?" הוא שאל לבסוף וחייך חיוך מטופש, גורם לה לצחוק.
"כן... אתה בסדר." היא אמרה ושחררה את ידו ששמה לב שעדיין החזיקה בידה.
"אני אראה אותך מחר בשיעור ריקוד?" אמר ופלט שיעול, שסימן שהוא מובך. הוא לא האמין שהוא הולך להיות במגמת ריקוד. הוא כל הזמן הזה רק רצה ללכת לטיילור, להתנחם בחיבוק החם שלה ואז ללכת לישון בבית.
היא צחקקה ואמרה, "אני אראה אותך מחר בשיעור ריקוד." לאחר מכן היא חיקתה את שיעולו המוזר וחייכה. הוא חייך חזרה והלך משם.

***

ליאם הגיעה הביתה וישר עלתה לחדרה. הוריה ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, אך אינם שמו לב אליה כל- כך.
היא זרקה את התיק הכבד לצד השני של החדר, והוא התנגש בקיר. היא התיישבה על הכיסא ליד המחשב בנחיתה ובהתה במסך במשך מספר דקות. היא חשבה על דניאל, ועל כך שדיברו, ומיד העלתה חיוך על פניה.
הפלאפון שלה רטט בתוך כיס הג'ינס הצמוד שלה והיא מיד הוציאה אותו. על הצג הבהב השם 'אמה'. היא ענתה מיד.
"כן?" שאלה חלושות ליאם.
"איפה היית כל היום? חיפשתי אותך, ופשוט נעלמת." היא אמרה ובקולה נשמעה נימת דאגה. אך לפני שליאם הספיקה לענות היא אמרה, "בכל מקרה, רציתי להודיע לך, מחר יש מסיבה ענקית באולם של בית ספר. כמה שזה נשמע מעפן, זה הולך להיות ממש טוב."
"את יודעת שאני לא אוהבת מסיבות, אין לי מה לחפש שם." אמרה ליאם ונאנחה. היא חשבה פתאום על כך שאם היא הייתה במקום טיילור, החיים שלה נראו הרבה יותר טוב.
"זאת ההזדמנות שלך להתחבר לאנשים, ליאם." אמרה ואמה ונאנחה גם היא.
"אני אודיע לך אם אני באה או לא יותר מאוחר, אני צריכה לעשות משהו." אמרה ליאם וניתקה. היא לא באמת הייתה צריכה לעשות משהו, היא סתם לא רצתה לדבר עם אף אחד.

***

דניאל הלך ברחוב בצעדים מהירים. הוא היה בדרכו לטיילור, לספר לה עד כמה שהמנהלת מעצבנת וכמה הוא שונא אותה. הוא ידע שטיילור תנחם אותו, שתהיה לצידו ותעודד אותו, כמו שהיא תמיד נוהגת לעשות.
הוא עלה במדרגות שהיו בפתח ביתה ודפק על הדלת. מבפנים בקעה מוזיקה רועשת, והוא לא הבין מה הולך שם.
טיילור פתחה את הדלת והביטה בו כאילו הרגע נפל מהירח, וכשהתעשתה על עצמה היא אמרה, "היי, דניאל! מה אתה עושה פה? אני כאן עם קרוליין את האמת..."
"את לא מזמינה אותי פנימה?" שאל, כאילו מתעלם מדבריה. לפני שהיא הספיקה להגיב הוא נכנס והדביק לשפתיה נשיקה ארוכה.
"דניאל, לא נעים לי מקרוליין. אתה תוכל לחזור יותר מאוחר?" היא שאלה וניתקה את שפתיה משלו.
"יותר מאוחר? עכשיו שבע בערב, אצלך יותר מאוחר זה עוד שתיים- עשרה שעות." הוא גער ושחרר אותה מאחיזתו.
"אני מצטערת, אם רק היית אומר לי שאתה בא." היא אמרה בטון מעט מתחנן.
"אני אף פעם לא אומר לך שאני בא, ואת תמיד שמחה לראות אותי. מה קרה עכשיו? מה עשיתי?" הוא שאל והרים מעט את קולו.
"דניאל, אני חושבת שכדאי שתלך מכאן." התערבה קרוליין שירדה במדרגות.
"קרוליין, תעלי למעלה, אני לא צריכה את העזרה שלך." סיננה לעברה טיילור.
"זה לא בסדר שאתה בא לכאן וצועק ככה, זה לא הבית שלך." אמרה שוב קרוליין והתקדמה מספר צעדים לעבר טיילור ודניאל. 
"אני עוד אדבר איתך." אמר דניאל במהירות והלך משם, מביט בקרוליין בעצבים.
טיילור סגרה במהירות את הדלת.
"את מבינה מה עשית? עכשיו הוא כועס עליי בגללך!" צעקה טיילור.
"הוא כעס עלייך גם לפני זה, טיי. ואת האמת? בצדק. קיבלת את הבן זוג שלך כאילו הוא בן אדם זר." אמרה קרוליין.
"אני חושבת שכדאי שתלכי עכשיו, אני רוצה להיות לבד." אמרה טיילור ועלתה לחדרה, מותירה את קרוליין בכניסה לבית לבד.

***

"ליאם, קומי! את מאחרת!" אמר אחיה, ג'ון.
ג'ון לא נמצא הרבה בבית, הוא בדרך- כלל מבלה במסיבות, או בביתן של בנות למיניהן.
"מה? מה קורה פה?" היא פקחה את עיניה במכווצות והעייפות. "נזכרת להגיע הביתה?" היא שאלה כשהיא ראתה שזהו אחיה.
"ליאם, השעה כבר שמונה וחצי!" הוא האיץ בה והיא קמה בבהלה.
"מה שמונה וחצי? למה לא הערתם אותי?!" היא הרימה את קולה בזמן שהיא רצה לכיוון חדר האמבטיה.
"ההורים יצאו מוקדם יותר לעבודה ואני באתי רק עכשיו" הוא הסביר ויצא מחדרה.
היא פלטה אנחה כבדה וצחצחה את שיניה במהירות. לאחר מכן חזרה לחדרה והוציאה במהירות בגדים לבית הספר. היא התלבשה במהירות וסירקה את שיערה שרק התנפח עוד ועוד. היא ויתרה על סידורה השיער ולקחה מיד את התיק הכבד שלה.
"ביי, ג'ון !" היא סננה לעבר חדרו ומיד המשיכה בדרכה לדלת. היא יצאה מהבית ורצה לתחנת האוטובוס. האוטובוס לא איחר לבוא וכעבור רבע שעה היא כבר הייתה בשטח בית הספר. היא הוציאה מתיקה את המערכת של יום חמישי, והסתכלה. זה היה שיעור מגמה. משמע שיעור ריקוד. היא רצה במהירות לחדר הגדול שבו תלמד ריקוד השנה. כשפתחה את הדלת כולם הסיטו את מבטם לכיוונה.
"אני כל- כך מצטערת על האיחור! אחי לא העיר אותי." היא מיהרה להתגונן.
"פעם אחת זה נסלח. קדימה, שבי במהירות." אמרה גברת ג'ונסון בחיוך וליאם מיהרה להתיישב.
היא בחנה את כל מי שנמצא בכיתה. בין התלמידים היא ראתה את דניאל, שהסתכל עליה. היא מיהרה להסיט את מבטה ולאחר מכן לבדוק עם שיערה בסדר במראה הגדולה שעמדה מולה.
"טוב, אז נראה לי  שכבר הבנתם שמופע הסיום במגמה יהיה בנושא ריקודי זוגות. ולכן, יש לנו כאן מספר שווה של בנים, ומספר שווה של בנות. אז לפני שאני אחלק אתכם, יש לכם הזדמנות לבחור לבד, קדימה." אמרה המורה וכולם החלו לבחור לעצמם בני זוג, חוץ מדניאל וליאם.
כעבור רבע שעה כולם כבר מצאו לעצמם בני זוג, ורק דניאל וליאם נשארו לשבת על הרצפה ולהביט במורה במבט מתחנן שאומר "בבקשה אל תבחרי בנו להיות זוג, בבקשה !"
"מה איתכם?" שאלה גברת ג'ונסון.
"אני לא הולכת לרקוד איתו." אמרה ליאם והביטה בדניאל.
"את טועה, זה אני שלא הולך לרקוד איתך." אמר דניאל וחייך את חיוכו המזויף.
"אז אני אגיד לכם מה, אתם זוג, מעכשיו. ואתם הולכים להישאר היום אחרי בית הספר וללמוד להתרגל אחד לשני, כאן, בסטודיו!" הכריזה המורה בקולניות.
"מה?!" שניהם צעקו ביחד.
"כולם משוחררים." אמרה המורה, מתעלמת מדבריהם. תוך שתי דקות נשארו רק שניהם בתוך הסטודיו.