כבר מהצהריים אני שבה ומזכירה לעצמי כי יש עבודה בביולוגיה שצריכה להתבצע.

למעשה, היא הייתה צריכה להתבצע ממזמן. גם המורה הודיע עליה לפני יובל.

אם ליהיות יותר מדוייקים, העבודה למחר.

ואם ממש להכנס לתוך הפרטים הקטנים אז בכלל לא התחלתי אותה עדיין.

כל דבר נראה לי חשוב יותר מלבד לעשות את העבודה.

אני יושבת עם שקים שחורים מתחת לעיניים ואומרת לעצמי: "בחיאת, תותרי לא נורא פעם אחת" ואז אני נזכרת איך אני אומרת את זה לעצמי כבר שנה וחצי.

אז אני מוצאת את עצמי יושבת ועושה שיחת מוטיבציה ביני לבין עצמי.

אני מתחילה לתאר לעצמי איך אמא שלי מחווירה כשהתעודה נופלת לידיה ואיך אני מסבירה לה שזה בכלל שליש אחרון וכולם חפיפניקים וכמה זה לא באמת חשוב כי הרי לתיכון כבר נרשמתי עם ממוצע 86.

ואני מדמיינת לי איך היא מאשימה את היציאות הליליות האלה שלי וזה שאני לא נמצאת בכלל בבית, אז כמובן שלא יהיה לי זמן ללמוד.

אח שלי התעורר עם חום.

מחר יש לי מבחן בתנ"ך וזה בכלל מיותר לציין שאין לי מחברת תנ"ך או מושג כלשהו בקשר למבחן.

גם הסיכויים שאני אעשה את העבודה שואפים לאפס.

הייתי אומרת, טוב, לפחות יש את הסיכוי הזה שאני אדבק מאח שלי ואתעורר עם חום,

אבל אז אני נזכרת שהפעם האחרונה שעמדתי לידו הייתה בבוקר.

בקיצור,

לא עושה שום עבודה, קיבינימאט בית הספר. אילולא המבט של אמא הייתי בטח נושרת ממזמן או לפחות נפטרת מכל המתמטיקה הזאת.

אני פשוט אלך לקרוא ומחר אני אסביר למורה החמוד שלי (הוא באמת נורא חמוד. צ'אבי כזה) איך עבדתי על זה כל החופש ואני לא מאמינה ששכחתי את זה בבית.