אבא שלו מת. 

וזה החוסר אונים הזה שאני לא יודעת מה לעשות ואיך לעשות או מה להגיד ובאיזה דרך. ואני לא יודעת מתי לחבק ומתי לשחרר ומתי להשאר לישון ומתי פשוט ללכת הביתה. וזה החרא שאני אוכלת כבר שלושה חודשים עם מוות אחר ועם הצבא ועם עצמי ועוד חרא הצטרף עכשיו לאוסף כי מה עושים ואיך עוברים תקופה קשה אחרי תקופה קשה. ומתי, באמת אני שואלת מתי זה נגמר? מתי המצב יפסיק להתדרדר ומתי אני אראה את האור הזה בקצה המנהרה שמדברים עליו. מתי אני ארגיש לא מעיקה עליו והכי חשוב מתי אני אפסיק להעיק על עצמי. בבקשה שמישהו יעצור את החרא הזה.