מהי משמעות החיים?

אם יש דבר אחד שגורם לי להרגשה נוראה, זה שלא מאמינים בי.

יש הבדל בין ביקורת בונה לבין להבהיר שאין לי סיכוי, ויש הבדל בין הערה לנזיפה.

ביקורת בונה אני מקבלת בהבנה ומנסה להשתפר. הערות נועדו להראות לי את הדרך למקום שאליו אני רוצה להגיע.

להבהיר לי שאין לי סיכוי זה להניח חומה באמצע הדרך שלי ולהכריח אותי ללכת מסביב. נזיפות גורמות לי לרצות להסתובב וללכת משם בכיוון ההפוך בעצמי.

הפעם הראשונה שלקחתי קשה נזיפה היתה ביסודי- בשיעור אנגלית, כשלא הכנתי שיעורי בית. איתי נזיפות לא עובדות כנראה, כי מאותו הרגע רק הידרדרתי באנגלית- עד כיתה ז' שבה היתה לי מורה נפלאה שהאמינה בי ושיקמה את האנגלית שלי, כי זה מה שנותן לי כוח- כשעוד מישהו מאמין שאני יכולה, אני חייבת לנסות לפחות, אסור לי לאכזב. בלי אותה מורה נפלאה כנראה שעד היום הייתי מיואשת מאנגלית, מוצאת דרך להוציא פטור, אפילו נושרת מהלימודים- רק לא ללמוד שוב אנגלית. ועכשיו? ממוצע 90 בבגרויות בשני השאלונים שכבר עשיתי באנגלית, וכל הציונים שלי גבוהים :) (נוו 4 יחידות, אבל גם זה נחשב).

הפעם השניה שזה קרה היתה בשיעורי מתמטיקה- גאונת מתמטיקה קטנה שכמוני, משתתפת בתחרויות מתמטיקה ארציות ומגיעה לחצי גמר, מוצאת דרכים לפתור תרגילי בונוס במבחנים שאפילו המורה לא חשב עליהן, ואז.. טוב, היה לי חבר ומאותו הרגע הידרדרתי. מה שלא עזר למצב היה שהמורה נזף בי המון, ולבסוף כשנשרתי מ5 יחידות לטובת 4 יחידות הוא אמר שכמו שנכשלתי ב5 יחידות, אני אכשל גם ב4. ואתם יודעים מה? זה באמת קרה. נכשלתי גם ב4 יחידות, עד שתפסתי את עצמי בידיים ו... טוב, האמת, לא הצלחתי להתגבר על זה לגמרי. יש לי 60 ומשהו בבגרות הראשונה שהיתה.. אבל אני יודעת שאני יכולה יותר! אז השנה אני אשקיע ואוציא ציון יותר טוב, ואחרי הצבא אולי אני אשפר גם את הראשונה (אני לא משפרת עכשיו כי המגן לא טוב אז חבל לי אפילו לנסות).

האמת, הלילה חלמתי חלום ואותו המורה היה בו, זה לא היה חלום כ"כ נחמד..

בספורט אף פעם לא הייתי ממש טובה. אפילו ביסודי הייתי הילדה הכי חלשה, הכי איטית. והמורה גם לא ממש חשבה שיש לי סיכוי בכלום, וכמובן שנכשלתי בהכל. בתיכון בכיתה י"א הצטרפתי ל"אחריי" ובאותו הזמן גם היתה לי מורה ממש מקסימה בספורט- שמתעקשת שנעשה כל מה שאנחנו יכולות אבל מאמינה לנו כשאנחנו לא יכולות ולא לוחצת עלינו. כמו קסם, תוך כמה חודשים שברתי שיא (או לפחות הצלחתי מאוד) ועשיתי 88 כפיפות בטן בדקה (!!!) במבחן שהיה לנו- וזה הציון הכי טוב בכיתה, אולי בשכבה. פתאום אני כבר לא האחרונה בריצה- אני השלישית או הרביעית בכיתה, וזה הישג רציני. במתח בחיים לא הייתי טובה, אבל משניה 1 ל20+.. אני חושבת שזה הבדל נחמד :)

אבל אבוי! השנה נפלה עלינו מורה נוראית שמאמינה שכולנו עצלניות שרק מנסות לעבוד עליה כדי לא לרוץ ולהתבטל כל השיעורים, והפלא ופלא- אני פורשת מ"אחריי" כי אין לי זמן ללכת לאימונים (כל יום של אימונים יש לי חזרות.. :( ) תורמת דם, נהיית אנמית (מסתבר..) והנה אני בקושי מצליחה לרוץ כמו שצריך.. אמנם אני לא מקום אחרון עדיין, אבל גם לא במקומות הראשונים. על מתח אין מה לדבר, וגם כפיפות בטן לא ניסיתי לעשות מלא זמן..

פעם רביעית ואחרונה (אני מקווה)- במוזיקה. המורה בבי"ס הוא זה שמכין את כל החלק המוזיקלי בהפקות שלנו בבי"ס, והוא לא נותן לי אף פעם קטעים קשים מידי, בהתחלה חשבתי שאולי זה כי הוא לא יודע כמה אני טובה, אבל האמת שזה נראה לא הוגן. השנה אני באמת מצפה לתפקיד רציני, גם כי זאת השנה האחרונה שלי וככה נהוג, וגם כי כבר שנים אני עובדת איתו והוא אמור לדעת שאני טובה. אז זה נראה טיפה כאילו הוא לא מאמין שאני יכולה לפעמים, אבל אני מבינה, יש דברים שרק אנשים עם קול מטורף לגמרי יכולים לעשות.

השנה עבדתי עם המורה שלי באיזו מסגרת מוזיקלית אחרת שהצטרפתי אליה רק השנה, וחיפשנו לי שירים לאודישנים, והיא בחרה לי שירים שמתאימים לקול עדין כמו שלי. אז זאת הבעיה... הקול שלי עדין מידי כמעט בשביל כל סוג שירה, ואנשים לא מאמינים שאני מסוגלת לעשות משהו אחר. מה שהם לא יודעים זה שאני כבר מצליחה. כאן כל הסיפור הזה עבד הפוך- אני מאמינה בעצמי מספיק בשביל לדעת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה- ואף אחד לא יכול להגיד לי ש"את לא יכולה" או "השיר הזה לא מתאים לך, את צריכה שיר שיתאים לקול העדין שלך". לא! אני הולכת לעשות כל מה שאני רוצה, אני אהרוס לעצמי את מיתרי הקול אם צריך ואז אתקן אותם כמו שאני רוצה שהם יהיו. אני אכריח כל שיר שאני רוצה לשיר להתאים לי. אני אעשה כל מה שאני רוצה, כי אני יכולה ואני יודעת שאני יכולה. אני אצרח ואתאמן ואעבוד עד שאני אצליח.