כבר כואב לי להרגיש. והמודעות העצמית שלי הורגת אותי, כי פשוט נהפכתי לבן אדם הכי זבל שאפשר להיות. והגוף שלי רב עם עצמו מה יותר כואב, כאב רגשי או פיזי. והרגשות שלי רבות עם המחשבות. ויש לי סוד קטן שמכאיב יותר מידי. ואין פלא שנשארתי לבד. כי היחידים שנשארו זה רק בגלל הבטחות מהעבר. ואני רק רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. ואני יודעת שמתחת לכעס המצטבר הזה אני הישנה עוד נמצאת שם. ואני פשוט לא יודעת איך לחזור אליה. לישנה שכולם אהבו, כולל אני. ואני כלואה באמצע שומקום עם פאקינג אף אחד. ואני לא מצליחה להמשיך הלאה. ולא סיפרתי לאף אחד אבל הסיבה היחידה שאני לא נרדמת היא בגלל שברגע שאני קמה מהספה המזורגגת אני מתחילה לחשוב. וזה כואב לי לחשוב. כי ברגע שאני חושבת אתם הדבר היחידי שעולה לי בראש. ואני כבר מזמן לא נרדמת ב2 לפנות בוקר, אני נרדמת ב6. וכל פעם שהכל נראה מושלם מגיע הרגע שמוכיח שפשוט לא. ומבחינתו אני שם תמיד אבל מבחינתי הוא כבר לא תמיד שם בשבילי. ואולי אני לא רואה את זה. מה שאני רואה זה רק המבט שלו כשהוא מביט בה, ואני יודעת, כי ככה הוא הביט בי פעם. ואני שומעת מה הוא מספר לה, ופעם לי הוא היה מספר את זה. ואני לא יכולה להגיד שאני לא נפגעת. ופעם ניסיתי להסתיר, אמרתי זה רק תקופה. ואני לא מצליחה יותר. והיא שם, שומרת עליי מרחוק, וכמה אני מודה לה. ולא מצליחה להראות לה את זה. וזה כאילו יש משהו בנינו שלא נותן להמשיך. ופתאום לכולם יש חברים אחרים. וכולם כבר יודעים שאין עוד טעם להיות איתי. ואני רוצה להגיד להם שאני באמת מנסה. ואני מנסה להראות להם שאני קמה לבד אז שלא יברחו לי. ואני לא מצליחה. ואני לא רוצה שהם ישחררו אותי לבדי. ואולי הם כבר מזמן שחררו. ולפעמים נדמה לי שהם פה כי פשוט אני הייתי שם איתם. אז עכשיו הם לא עוזבים אבל הם לא באמת שם, ואולי עוד רגע הם ילכו. ואני לא מאשימה אותם. ומבחינתי תמיד יהיה הרצון שלהם יהיה טוב גם אם לי לא טוב. ואני משגעת את כל העולם. וזה כולל אותי. ואולי לכולם יהיה יותר טוב אם פשוט הייתי נעלמת. ובצדק.
ואני לא אגיד שאין רגעים טובים. זה פשוט, זה לא כלכך פשוט. ויש פה יותר מידי ו'. ומזמן לא כתבתי ככה. ותמיד אומרים שטוב לפרוק אבל למען האמת, אני לא מרגישה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: