ירושלים, כבר חזרנו מהבית קברות, קר לנו והוא מציעה שאני אקח את הסווצ'ר שלו במקומו, זה בסדר, תודה, ואנחנו כבר בדרך לטקס שבו יקריאו את שמו, צפירה, והם מקריאים שמות, עוד שם ועוד שם, ועוד שיר, וקצת סיפורים, ושם ועכשיו גם השם שלו, צביטה קטנה בלב, וכבר עוד שם, ועוד שיר, ועוד שם ומבט לשמיים, ורק שמות אני שומעת ופתאום כוכב אחד נופל בשמיים. ואני מסתכלת ופשוט לא מבינה, איך אפשר לתת לכלכך הרבה כוכבים ליפול? ואיך אפשר לצפות שימשיכו הלאה, איך אפשר להמשיך אחרי שמאבדים אהוב אחד, ולפעמים אפילו כמה, איך אפשר להפסיק חיים של אחד ולתת לאחר להשאר מתגעגע? זה לא הגיוני. מספיק. כוכב אחד נפל, וכלכך הרבה נפלו פה לפניו. מספיק, תעשה שלא יפלו עוד כוכבים. תעשה שהכוכב שלי ישאר שם גבוה, שהכוכב שלי לא יפול.
זה אחרת, הכל אחרת כשפתאום יש לך אח בצבא, בקרבי.
"אני זוכרת שישבנו יחד בחדר של אחשלי, והוא ארז תיק למלחמה, והוא הסתכל עליי ואמר לי לשמור על אבא ואמא ואז בכיתי. שנינו ידענו שלא בטוח שהוא יחזור, והוא חזר, אח שלי הגדול חזר מהמלחמה ההיא" אמא שלי
"חלמתי עליו רק פעם אחת. בגיל 15, 7 שנים אחרי שהוא נלקח ממני. חלמתי שהוא במטבח עם אמא וחברה שלה והם מדברים בניהם, אני הייתי כמו צופה מהצד. ואז התעוררתי, לרגע עוד הייתי בטוחה שהוא פה לידי, ואז נפל האסימון. זה הרגע שבו הבנתי שאח שלי באמת לא יחזור יותר" דודה שלי
"תראו אותו, הוא היה גיבור, הוא היה צריך להיות פה, זה לא בסדר שהוא נהרג, זה לא בסדר שלקחו בן אדם כזה להלחם ולא החזירו, זה פשוט לא בסדר" בן דוד שלי אומר על הדוד שלא זכה להכיר
"הייתם צריכים לקחת אותו איתכם, הייתם צריכים לשמור לי עליו" אמא שכולה בדבריה לדוד שלי שלחם יחד עם בנה
"הייתי נוסע באוטובוס בישראל והייתי רואה איזה בגד זרוק על הכביש, והדבר הראשון שעלה לי לראש שזה גופה. הייתי כלכך רגיל לגופות בלבנון שלא חשבתי לרגע שזה משהו אחר. זה היה לי נורמלי כלכך לחשוב ככה, ופתאום הבנתי כמה זה נורא" אבא שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: