השביזות שלו.
המשפטים הקטנים האלה שמוכיחים לי כמה קשה לו שם.
הפוסט שמופיע במומלצים של ישראבלוג.
ההבנה שעכשיו הוא צריך אותי יותר מתמיד.
הכוח שכל אחד מאיתנו מקבל בחיבוק שלנו.
השמיכה שאיתה אתה מכסה אותי כשאתה חוזר הביתה ובטוח שאני ישנה.
הנשיקה הקטנה הזאת על המצח לפני שאתה עוזב עוד פעם.
כל רגע בו הוא מתעקש להיות לידי, איתי.
המבט הזה בעיניים שלך, העייף והמגן שלך.
הידיעה שאתה עושה את כל זה מתוך אמונה שלמה שאתה מגן עלינו.
הרגעים האלה שאני רואה כמה אתה מחזיק מהם,
מלשבת לידי ולראות אותי מציירת ועד הארוחה המשפחתית והמפגש עם חברים.
ואיך קופיקו נהיה עצוב כל פעם שאתה הולך, נשכב ליד הדלת כל הלילה, ובבוקר הולך לישון במיטה שלך, מחכה לך.
הישיבה איתך ועם כוס שוקו חם מול עוד פרק של "חברים", כשחורף בחוץ, ומבט מלא געגוע בעיניי שנינו.
הצבא הזה, הוא מחזק אותך ושובר אותך בו זמנית.
הוא עושה לך טוב, הוא עושה לנו טוב, אבל הדרך לטוב הזה כואבת.
וכמה כוח אני סופגת ממך. כמה הערצה יש לי אליך.
אני גאה בך כמו שלא היייתי גאה מעולם.
תשמור על עצמך, תשמור עלינו.
כל פעם שאתה בא הכל נשכח, הכל טוב יותר,
וברגע שאתה הולך, הכל חוזר בבת אחת, כל הבלבול והחיים האמיתיים.
אבל תודה, על זה שלכמה רגעים אני יכולה לחלוק איתך הכל.
ועל כל הכוח שאתה נותן לי ביום וחצי הזה שאתה פשוט נמצא בבית.
"הפעם תבואי לבקר אותי בשבת?"
"את עוד תתגעגעי לבצפר"
"אין דבר יותר טוב מלשבת ככה באוטו עם המוזיקה והגשם"
"עד שכולם יתגייסו, אני פשוט רוצה לנצל כל רגע איתם"
עריכה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: