16 - סיפור בהמשכים

הכל קרה רק בגלל שהייתי במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון

ישבתי ברכבת בדרך לסידני ובאמצע הנסיעה התיישב לידי בחור לא ייחסתי לו חשיבות. הנסיעה ארכה כ – 5 שעות הייתי סחוטה ובמהלך הנסיעה נרדמתי לאחר כמה שעות התעוררתי אבל לא הייתי ברכבת לפי מה שזיהיתי הייתי בתוך חדר עם מלא בנות, מיליון שאלות התחילו להציף את ראשי מה אני עושה פה?, איפה אני?, מה קרה לי?, אני לא זוכרת כלום מאז שנרדמתי.

ניגשתי לאחת הבנות ושאלתי איפה אני היא הסתכלה עליי בחצי מבט ולא הבינה מה אני רוצה ממנה, לפתע נכנסו לחדר שני אנשים לבושי שחור הם התקדמו לכיווני תפסו בי והתחילו להוביל אותי לחדר מסוים התחלתי לבעוט ולהכות אותם אך הם הצמידו לי מגבת לבנה לאף ומאז התחלתי להרגיש מטושטשת עד שנעצמו עיניי.

התעוררתי בתוך משרד ומולי ישב אותו איש שישב לידי ברכבת

''שלום לך אלכסנדרה'' מי אתה?, מה אני עושה פה?, איפה אני?'' ''ששש על כל השאלות אני יענה לך בבוא הזמן עכשיו תשתקי ותתפשטי אני צריך לראות את הסחורה'' ''מה?!'' ''מה ששמעת, נו יאללה קדימה'' ''מה זה אמור להביע סחורה מה אני חפץ, אני זונה שאתה אומר לה להתפשט אני לא יעשה כל דבר שתרצה.'' ''תתני לי לחדש לך משהו את כן, מהיום את תעשי כל מה שאני ארצה.'' ''זה יכול ללכת בדרך הטובה אבל אם לא תקשיבי לי זה יכול גם ללכת בדרך הרעה אז בחירה שלך'' הוא כיוון אליי את האקדח שלו לא הייתה לי ברירה התחלתי להתפשט עיניו בחנו כל סנטימטר בגופי הרגשתי כל כך מושפלת מי הוא שיגיד לי להתפשט, הוא התחיל להסתובב סביבי הוא נעצר מאחוריי נצמד אליי שם את ידיו החמות על מותניי הרגשתי את נשיפותיו על עורפי, הוא לחש לי באוזן ''מהיום את שלי.'' הייתי אז בת 14 עברו כבר שנתיים, שנתיים של עינויים וסבל הייתי כלואה במרתף כמעט ולא ראיתי אור יום הוא אמר לי שאני קטנה מדי ושהוא מחכה שאני אגדל בכל השנתיים האלה הוא לא נגע בי פעם אחת, רק הסתכל ועכשיו כשחלפו להן כבר שנתיים ואני מספיק גדולה לפי דעתו אני לא יודעת מה יקרה אני לא רוצה לחשוב מה יקרה.