אתמול קיבלתי שיחת ווידאו שלא עניתי לה, אחריה עוד שיחות שלא עניתי. מיד אחרי השיחות שלא נענו, נכנסו הודעות ממספר שאני לא מכיר ואז ממספרים שאני מכיר. זו הייתה החברה של החבר הכי קרוב שלי והחברה שלו. כתבו לי שיש להם מישהי להכיר לי ושזה קורה "עכשיו" ושאני צריך להגיע לשבת איתם באיזה מקום ושאותה בחורה רוצה לשבת ולהכיר. אני לא יודע מי היא, לא שמעתי עליה מעולם. רק אמרו לי שהיא צעירה ממני בהרבה, כי זה טווח הגילאים שהם מסתובבים איתם, הרי גם אני מבוגר מהם. כל כך הופתעתי מזה ולא ידעתי איך להגיב, שפשוט התעלמתי מכל מה שכתבו לי. המוח כאילו דחה את האפשרות שיש סיכוי כלשהו שהלבד שלי יכול להשתנות. לא יודע איך להתמודד עם זה. עניתי להם רק יותר משעתיים אחר כך וגם הייתה להם תקלה ברכב בדרך. אבל אני המשכתי לחשוב למה התנהגתי בצורה כזו. אומנם גם הם "הפתיעו" עם זה מעכשיו לעכשיו ובאמת לא הייתי מוכן, אבל פיתחתי מחסום.

מעניין אם הבחורה יודעת. אולי חיכתה לי והתאכזבה? הרי הם תיאמו איתה עוד לפני שדיברו איתי.

היום הגעתי למקום העבודה של האתיופית, איך שראתה אותי היא שאלה אם אני בא לדבר איתה בעמדה שלה, אמרתי לה שבהמשך כן.

יצא ככה שהתחלנו לדבר הרבה לפני זה. על החיים, על העבודה, על זה שאין לנו זמן למשהו אחר חוץ מלעבוד. אני אמרתי לה שאני שמח בחלקי, כי עד לפני כחצי שנה, לא הייתה לי עבודה בכלל ושמבחינתי כבר התקדמתי. אמרה שזה יפה שאני רואה ככה את הדברים. אמרתי לה שאני מנסה לראות את הטוב.

באמת שהייתה לנו שיחה נחמדה על החיים, הרבה יותר מבפעם הקודמת, שהייתה לא רעה בפני עצמה.

בחנתי אותה חיצונית, נראית חמודה, צבע יפה, תחת מדהים. או שהג'ינס שלבשה עושה אותו כזה. אבל הצורה שלו ממש יפה. 

אבל אני מפגר, לא מקדם את זה לשום מקום. אפילו לא לטיול מחוץ למקום העבודה שלה. רק מעביר איתה את הזמן היקר שכמעט ולא קיים אצלי.

ממש במקרה ראיתי אצלה קופסת סיגריות, מה שממש הוריד לי. מבחינתי זה מאוד שלילי ואני לא יכול לסבול את זה. אבל גם ככה היא לא שלי.

והיום, עברו כבר 16 שנים מאז שהזמנתי את הבחורה שהכי רציתי אי פעם לצאת איתי. זוכר איך שהחלטתי שלא משנה מה- היום אני עושה את זה. כמה אומץ זה הצריך ממני באותו היום. עבר כבר כל כך הרבה זמן. היא לא סירבה לי, אבל לא יצאנו לדייט. מעניין מה היא אם. בכל שנה אני כותב על זה בדיוק ביום הזה.

תצאו ואל תדחו.