ממש 25 דקות אחרי כתיבת הפוסט הקודם, פגשתי אותה.

כשהיא יצאה מהרכב היא אמרה לי שלום ואני החזרתי לה.

הפעם לא נתתי לה ללכת מהר בלי לדבר איתה.

שאלתי אותה למה היא חוזרת מאוחר כל כך ואז שאלתי במה עוסקת.

אמרה לי את תחום העיסוק שלה, שבמקרה יש לי איתו היכרות מסויימת. אז ניצלתי את הידע המעט שלי כדי למשוך את השיחה יותר זמן, סיפרתי לה מעט ואמרתי לה כמה שהתחום שלה הוא עולם שלם.

סך הכל הלך לי טוב והשיחה איתה הייתה נעימה.

לא נראה שהיא מיהרה להפסיק לדבר איתי והיא ענתה לי על כל מה ששאלתי. אבל לא שאלה אותי שום דבר.

בהמשך היא הוציאה קופסה גדולה מהרכב והצעתי לה עזרה, אבל ענתה שזה לא כבד ושהיא מסתדרת.

כשהלכה והתרחקה, אני ליוויתי אותה עם המבט, היא לא ראתה את זה. לדעתי היא חמודה. היא קצת עניין בחיי הבדידות שלי, למרות שלא באמת קורה משהו.

אבל בא לי שיקרה. רק שאני לא בטוח מה.

אני רוצה לפגוש אותה גם באור יום, אבל אין לי שום מושג מה עוד להגיד לה. אולי רק לשאול על הגיל שלה ולהציע את עצמי. אבל אולי זה מוזר ומוקדם.

באמת שאני שמח שדיברתי איתה ולא שתקתי.

עכשיו צריך להתקדם איתה עוד קצת ולא לפספס כמו בפעמים אחרות שהיו לי.