והנה שוב פוסט על השבוי לשעבר- גלעד שליט.

זה לא נקלט, זה לא אמיתי, אני באמת עדיין לא קולטת, שזהו, הנה אתה, אתה כאן.

דברים שרצים במוח בחוסר וודאות, מתח, כאב, שמח, ריגושים, עצבות, רגשות שלא ניתנים לתיאור,

לא ניתן להבין אפילו מה עובר לי ולעוד אנשים במוח, אז מה עובר לו במוח? לאמא שלו? לאבא שלו?

למשפחה שלו?.

זה היה אז ב-2006, נחטפת, לא הצלחת לברוח, הם תפסו אותך, חיסו אותך בכאפייה וברחו.

שמו אותך במרתף חשוך שנוטה לצינוק, מתחת לאדמה, לבד, לא ראית אנשים חוץ מעוד 3 ערבים שהתעללו בך.

במשך 5 שנים ישבת שם, בודד, ריקני, מרגיש חסר ערך בעולם.

5 שנים ישבת וחיכית ליום שבו יצילו אותך, ליום שבו תראה לראשונה את האור, ליום שבו תחזור הבייתה.

והיום אתה בבית ,שם את ידך על הלב, לא מאמין, חיי בהזייה, בחלום לא מציאותי, אבל זו המציאות זו האמת,

ה' קבע כי מגיע לך חיים, אתה אדם טוב, אדם רגיש, אדם מתחשב, מגיע לך חופש, מגיע לך חיים מחדש.

ועכשיו? עכשיו אתה בבית, עם אמא שמחבקת  ומנשקת, מכינה לך אוכל שלא תיהיה רעב, ואבא שתומך,

עוזר, מלטף ומרגיע, אחים שהתגעגעו, קצת קשה להם לעכל, מנסים לדבר להקשיב, לשמוע לקולך הרך,

רוצים שתביו שהסיוט הזה נגמר, אנחנו איתך.

סוף סוף מגיע הלילה ואתה שוכב במיטה הרכה, מתכרבל בשמיכה, מחבק חזק את הכרית, מתגעגע לריח, לניחוחות של החדר ההוא, של החדר שבו גדלת.

קם בבוקר, אוכל, מנסה להתשלב ולהיכנס לשגרה, פאק נשאר לי הרבה להשלים במשך 5 שנים שלא הייתי בעולם הזה, במציאות שמתשקפת לי עכשיו מול העיינים.

אמא מה זה אייפון? וואו איך אפשר לגעת בזה?? אבא מה זה במבה נוגט, משהו חדש? אח שלי מה זה מים בטעם?

אוווו כל כך מגיע לי להתפנק.

"אני כבר מרגיש בבית..."

גלעד שליט פוגש לראשונה את הוריו.