כל מה שידעתי על אהבה עד עכשיו
זה פרפרים וזיקוקים
באלף צבעים
שמתפוצצים לי בלב כשהמבט נפגש
ובעיקר תהום ענקית ביני לבין אחרת
שהמחשבה על לגשר עלייה
הדליקה בי משהו
ומשום מה
זה הרגיש לי כמו אהבה.
ופתאום כשהוא הגיע
זה הרגיש כמו דפיקה בדלת
מרגשת וממגנטת
אבל זו הייתה דפיקה בדלת.
וכשהוא פה ליידי
הבטן מתרגשת
אבל זה כבר לא איזו תחושה
של אגדה מפגרת,
זה לא פרפרים
וזיקוקים בשמיים.
הוא כזה
שאני מרגישה איתו שייכת
בלי למחוק את עצמי או להרגיש מיותרת.
הוא גוון אחד מדויק של צבע בורדו
עם לכסון בעיניים
ומגע שגורם לי להרגיש כמו מים.
אני אוהבת אותו
כי הוא- הוא
ולא איזה משהו שחלמתי.
ואני מרגישה כל כך שייכת
כשהפנים שלו מזכירות לי בית.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
עֹמֶר