מישהי לרוץ איתה

כל מה שידעתי על אהבה עד עכשיו 

זה פרפרים וזיקוקים

באלף צבעים

שמתפוצצים לי בלב כשהמבט נפגש

ובעיקר תהום ענקית ביני לבין אחרת
שהמחשבה על לגשר עלייה

הדליקה בי משהו

ומשום מה

זה הרגיש לי כמו אהבה.

ופתאום כשהוא הגיע

זה הרגיש כמו דפיקה בדלת

מרגשת וממגנטת

אבל זו הייתה דפיקה בדלת.
וכשהוא פה ליידי

הבטן מתרגשת

אבל זה כבר לא איזו תחושה

של אגדה מפגרת,

זה לא פרפרים

וזיקוקים בשמיים.

הוא כזה

שאני מרגישה איתו שייכת
בלי למחוק את עצמי או להרגיש מיותרת.

הוא גוון אחד מדויק של צבע בורדו

עם לכסון בעיניים

ומגע שגורם לי להרגיש כמו מים.

אני אוהבת אותו

כי הוא- הוא

ולא איזה משהו שחלמתי.
ואני מרגישה כל כך שייכת

כשהפנים שלו מזכירות לי בית.

אני רוצה לצלול כל כך עמוק

שהמיים ימלאו לי את האוזניים

ויקפיאו לי את הראש

אני בשבועיים ממש קשים של שינויים בתרופות וחוסר איזון

ורע לי ברמות שבא לי להקיא

אבל בתכלס אני גאה בעצמי

גם לפני שנה ברגעים כאלה כבר ממזמן הייתי פונה לסכין

אני מרגישה שאין לי אף מקום להיות בו

אבל זה יעבור כי הכל זמני

והחיים שלי יחזרו להיות מדהימים לפני שאשים לב

ולבנתיים יש לי את מי שמזכירה לי

כמה אני אהובה ויקרה

ושותפות שיגרמו לי לצאת מהמיטה בבוקר למרות שהייתי מעדיפה להקבר מתחת לכריות

ובן זוג שמזכיר לי את כל מה שטוב בעולם

וטוב בי

וכל כך הרבה אהבה

שלא יכולתי לאחל לעצמי מעגל יותר מדהים מהן.