Gary Days

אני רואה שאין תגובות בכלל לפוסט הקודם, ושואלת את עצמי אם זה דבר רע שלא ממש אכפת לי. כנראה שלא.

אולי זה רק אומר שהקטע הקודם לא היה טוב כפי שחשבתי. ניחא.

הנה עוד קטע שכתבתי, מי יתן ולו כן יהיו תגובות:

סגירת מעגל

שלוש שנים, חמישה חודשים, ושישה עשר ימים.

שלוש שנים, חמישה חודשים, ושישה עשר ימים חלפו להם באיטיות מאז שעידן מת.

שלוש שנים, חמישה חודשים, ושישה עשר ימים חלפו להם כשעודני יושבת צמודה למיטתו שבבית החולים. פעם בעיניי היו ניצוצות של תקווה, היום כבר אינם הם.

שלוש שנים, חמישה חודשים, ושישה עשר ימים שהעולם התקדם, ורק תמר עדיין בת 17.

"בחייך, תמר, תלבשי כבר מכנסיים ונלך!" אלה צורחת מבעד לדלת.

אני סורקת את ארון הבגדים שלי ונאנחת, "אבל אין לי שום מכנס ללבוש!"

אלה פותחת את הדלת, תוקעת בי מבט מתוסכל וממלמלת, "בואי אליי, נמצא לך משהו זנותי מספיק ללבוש, מותק," היא חוטפת את התיק שלי מקצה המיטה ובעודה עומדת בפתח הדלת היא אומרת, "ובפעם הבאה, בובי, תחתונים יותר גדולים. הטוטא שלך נחנקת."

אלה מחנה את הרכב היוקרתי שלה בחניון, מרחק מטורף מהבר. "מה עובר עלייך, אלה?" אני שואלת.

היא מגלגלת אישוניה ואומרת, "רואים שאת ענייה. אם אחנה את הרכב של אבא שלי שם, מסוממים יזדיינו עליו. ואם יש משהו שאבא שלי שונא, זה סקס."

אני פותחת את דלת הרכב ונזרקת החוצה. אלה נועלת את הרכב, ומדביקה את צעדיי במהירות. "איך את רצה בעקבים האלה רק אלוהים יודע," אני ממלמלת ועל פנייה של אלה נשרך חיוך גדול ומרוצה.

שלט מנצנץ נגלה לפנינו במרחק של צעדים ספורים. אני משלחת באלה מבט מבולבל והיא אומרת בקולה האימהי, "הכול יהיה בסדר, בובי. את ילדה גדולה, את יכולה להתמודד עם כמה ערסים שיכורים שיגעו לך בתחת."

אני מחייכת אל אלה, ויחד אנחנו נכנסות לבר שבו הכול התחיל.

אני מבחינה בו מיד.

שיער שחור, עיניים כחולות, עור שחום למחצה. כן, הוא הורס.
אבל מעבר לזה, הצורה שבה הלך שבתה את כל האנשים בחדר; נשים, גברים, ברמנים מחוספסים, זקנות בנות 70 שבאו לנסות את מזלן.

כולם בוהים בו.

ולא אכפת לו.

"תמרי, חתיך בשעה שבע," אומרת אלה ומחייכת אליי חיוך גדול, אך אני מתעלמת ממנה. "פאק, תמרי, הוא מסתכל עלייך," היא ממשיכה, "שכל, חתיך עושה לך עיניים!!!"

"עידן," אני ממלמלת.

"מה עידן עכשיו?"

"עידן," אני לא מביטה בה, "לא נפרדתי מעידן."

אלה מתרגזת, "עידן בקומה כבר שלוש וחצי שנים, תמר. נפרדתם מזמן."

"לא," אני ממשיכה, "לא נפרדתי מעידן. לא נפרדתי מעידן."

הרגליים שלי זועקות אך אני מתעלמת מקריאותיהן בהפגנתיות.

אני עוצרת להסדיר את נשימתי רק כשאני רואה את השלט "אסותא", או יותר מדויק, רק כאשר אני יושבת בחדר ההמתנה לחדר 333, החדר של עידן.

"ת...תומר? תמר?" ממלמל הרופא העייף ומחפש בעיניו קול מאשר. אני מרימה אליו את מבטי וקוראת, "תמר". הוא מחייך חיוך רגוע, חיוך של רופאים ואומר, "את יכולה להיכנס".

אני פותחת את הדלת לאט ומביטה בו. עיניו סגורות, אפשר לטעות ולחשוב שהוא ישן, אך מכונת החמצן לא נותנת מקום לבלבול, הוא נאבק על חייו.

"עידני..." אני פורצת בבכי וקורסת על הכיסא הקבוע שלי, הצמוד למיטתו, 90 מעלות כמעט מדויקות מזווית עינו השמאלית, אותן חישבתי כל יום מחדש במשך שלוש וחצי שנים, כדי שאם יתעורר, האדם הראשון אותו יראה יהיה אני.

"עידני, אנחנו צריכים לדבר," אני לוחשת ונחנקת מדמעותיי הזולגות מעיניי אל שפתיי, ובלי רצוני חצי-חיוך נגלה על פניי, כתוצאה מהאירוניה הברורה שיש בדבריי. "אני לא יכולה להמשיך להיות החברה שלך, עידני.. אני חושבת שכדאי שניפרד," אני אוחזת בידו ודמעות מטפטפות מסנטרי על חולצתו ועל פניו ועיניו, "אני... אני רוצה שניפרד... אני אוהבת אותך, עידני."

"מאיר, שמעת מה קרה היום?" שואלת איריס את בעלה לקראת ערב. מאיר מנענע את ראשו לשלילה ואינו מרים מבטו מעל לדפי העיתון אותו הוא אוחז. "שמעתי שתמרי נפרדה מעידן היום."

"באמת?" הוא שואל בפליאה, "סוף כל סוף. הילדה הזאת קצת משוגעת."

איריס צוחקת ואומרת, "כן, ממש סגירת מעגל, אה?"

מאיר מחזיר מבטו אל הכותרות הראשיות בעיתון, "כן, כן, ממש סגירת מעגל..." הוא אומר מבלי להקשיב, "את יכולה למזוג לי עוד תה?".