מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי רגוע ונוח לבריות, ששלוות רוחו שקולה לזו של נזיר בודהיסטי על סף הנירוונה, אבל זה כמובן לא שולל את זכותי היסודית לקבל את החפפה במצבי קיצון מסוימים. מצב כזה התרחש השבוע. לאחרונה מאזן המרשרשים בכיסי הופך דליל ביותר, ואילו הימים נעשים ארוכים ורחבים במיוחד, שתי העובדות הללו משלחות אותי לחפש תעסוקה באתרי הדרושים ברשת, ומפה לשם אני מוצא עצמי באחד מימות השבוע החולף תחוב בגומחה השוכנת בבנייניה של חברת שיווק כלשהי לצורך עבודה באריזת קופונים ותווי חג. בדרך למקום אני מדמיין בראשי כי בעבודה קלה ונטולת אתגר ניתן להעביר את הזמן בנעימים, לשוחח, להכיר אנשים, לשמוע מוזיקה, וכיוצא באלה מחשבות, אבל מהר מאוד מגלה כי באותו חדר אריזה ניצבים שני טיפוסים אחראים, האחד ממין זכר והשניה מסוג נקבה, ותפקידם, ככל שמבורר לי, הוא לרדות לפקח ולאסור על העובדים דיבור, קימה מהכיסא, שתיה, יציאה לשירותים ושאר פעולות נחוצות שבני אנוש מבצעים מפעם לפעם לרווחתם. משהו כמו צ'ארלי צ'פלין בזמנים מודרנים, רק לא מצחיק. כשלעצמי, אין לי בעיות מיוחדות עם עבודה, גם מאומצת או לא מעניינת, אבל בטוח ומבוטח שאין אני מוכן לעבוד בתנאים שיגרמו גם לאסיר גולאג בסיביר או קוטף כותנה באלבמה למלא טופס העברה. כך אני מעביר את יום העבודה, שנמשך כמעט תשע שעות, במבט עגום, בפה קפוץ, בגב דאוב, וכולי רוחש מחשבות זדון על קלגסי המעטפות, כשהאנרגיות השליליות שמצטברות בתוכי משתוות בעוצמתן לאלה של כור יפני מתפרק, וכשהוא מסתיים אני מחזיר את כרטיס העובד המגנטי ומתפנה בזריזות ממכלאת העבדים.
אחרי שנפטרתי מהצרה הזו, הרהרתי בקורס אחד שהיה עלי ללמוד בשם ארגון ומנהל בשירותי רווחה, אטרקטיבי בערך כמו שזה נשמע, אבל נזכרתי באחת הנקודות שהועלו בו - ההבדלים בין ארגונים עסקיים שפועלים למטרות רווח ובין ארגוני רווחה. הייתה שם רשימה שלמה שאני כבר לא זוכר, אבל חשבתי על ההיררכיה שמאפיינת מקומות כמו מכלאת העבדים ההיא, בתחתית הסולם נמצאים העובדים הזוטרים שמרוויחים שכר מינימום וצריכים לבקש רשות לצאת לאכול או להתפנות, למעלה מהם האחראים המקומיים שרודים בדגי הרקק מתחתיהם ומשקשקים מהמנהלים הקטנים שלמעלה, שהם בתורם מתאמצים להגביר את הפריון והצמיחה לטובת מנהלי העל של החברה, והם פרים ורבים ושורצים ומתעצמים וצומחים במאוד מאוד לטובת בעלי המניות, ואיזו הנעה כבר יכולה להיות לדג הקטן בתחתית האוקיינוס לעבוד בחשק וביצירתיות? לדאוג לפריון ולצמיחה ולשגשוג של הבוסים המרופדים בקצה הפירמידה?
עבדתי פעם כמוכר בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה, התנאים שם היו שפויים יותר מאשר בכלא המעטפות, אבל גם זה לא היה תענוג עילאי. לא ממש הייתי שייך לצוות העובדים בחנות אלא היה עלי להתמקד במכירת ספרים של הוצאה מסוימת. באחד הימים קרא לי מנהל הסניף, נזף בי על שאני לא מוכר מספיק ספרים של אותה הוצאה (היה עלי להמליץ ואף לדחוף באגרסיביות ללקוחות ספרים, שאת רובם לא רק שלא הייתי קונה, גם לא הייתי מרטיב את קצה האצבע כדי לדפדף בהם) ודרבן אותי באומרו שאם אהיה אסרטיבי יותר אוכל להגיע לכמות מסוימת של ספרים וכך לסייע לרווחים של ההוצאה. ציפיתי שימשיך ויספר לי על התועלת שתצמח או הנזק שיגרם לי בגלל גידולם או היעדרם של אותם רווחים, אבל הוא לא הוסיף מילה, כאילו ברור שמעתה אשקיע את כל כוחי ומאודי ואהיה טבול ראשי וגופי במאמצים להגדיל את רווחיה של החברה.
אז כפי שכבר ציינתי, ההבנה שלי בכלכלה ובשוק העבודה היא קלושה, ואני גם מודע לעובדה שהיה איזה אחד, יהודי מזוקן מגרמניה, שדיבר על מאבקי מעמדות ופועלים ובעלות על אמצעי ייצור ועניינים כאלה, כך שחידוש גדול אין כאן, אבל עדיין, בצבצה בי מחשבה משמחת, שבודאי נגועה ברומנטיקה נאיבית אבל בכל זאת, שכמה שפר או ישפר גורלי בעתיד, שבעוד לא הרבה זמן אוכל לעבוד, לא כדי לתרום לשגשוג של חברה או ארגון או מנהלים טחונים, אלא בשביל אנשים, לרוב במצוקה, כאלה שזקוקים לסיוע ובאמת אוכל לעזור להם.
עד כאן נאום סגנית שלישית לנערת החן של מדינת ויסקונסין לשנת 2011, אפרד בברכת שבת שלום ובברכת !you are all individuals
בבלוג זה
בכל הבלוגים
