את הפוסט הקודם כתבתי בחוסר חשק, באמצע הכתיבה נמאס לי ורציתי להיפטר ממנו, ורק שינון חוזר של המשפט הארכיאולוגי התחלתי ולכן אסיים, דרבן אותי לגמור אותו. למה? כי במהלך הכתיבה הרגשתי שיש פיל בחדר, ובזמן שהוא מחרב את השטיח והקירות והארונות, אני מנקה אבק מהתריסים. זה לא שהמצב המדיני וההתרחשויות העתידיות לא מעניינות אותי, כמו כל אזרח שגר במדינה הזאת יש להם נגיעה אלי, אבל מבחינה אישית, שיחות השלום והשטחים וספטמבר וכל הסיפורים האלה רלוונטים לחיים שלי בערך כמו הבחירות לעיריית קינשאסה, כי כרגע יש עניינים שמציקים וטורדים את מנוחתי ועליהם דחוף לי הרבה יותר לכתוב, פשוט אני לא ממש יודע מי האנשים שנכנסים לכאן וקוראים, ולא בטוח שיש טעם לכתוב על נושאים אישיים לעיני מספר חד ספרתי של קוראים אנונימיים, בשביל זה אני צריך לעמוד על קרקע מוצקה בהרבה.
אז מה כן?
בובי פישר נפטר לפני ארבע שנים, אמרו עליו שהיה גאון שחמט. בשחמט אני מבין קצת ובגאונות אני לא מבין כלום, מה שבטוח הוא שפישר שבר הגמוניה סובייטית בת עשרות שנים כשזכה בתואר אלוף העולם בעיצומה של המלחמה הקרה. מלבד זאת היו לו לא מעט התבטאויות אנטי אנושיות מאוסות, ובכללן אנטישמיות, עניין קצת מתמיה בהתחשב בעובדה שלפחות הלכתית, פישר היה יהודי, אבל מובן על רקע התרופפות ברגים ארוכת שנים. זה לא משנה את היותו של פישר סמל תרבות עבור רבים, וזיכרון ילדות רחוק עבורי מימים משובצים שחור ולבן. כתבתי את הסיפור יומיים אחרי שנפטר, היארצייט בחורף, אבל אני מעלה אותו עכשיו.
הקרב האחרון של בובי פישר
כשנמאס לבובי פישר לברוח מהשדים הוא הולך לשחק שחמט מול אלוהים. הכול התחיל בראיון שבו התרברב שיוכל להביס כל שחמטאית ללא פרש ולנצח את אלוהים במגרש הביתי שלו. אף שחמטאית לא הסכימה להיות שותפה למשחק מגוחך כזה אבל אלוהים דווקא נענה לאתגר. מאז בכל שנה עולה פישר על מטוס, נוחת בנתב"ג, לוקח מונית שירות לירושלים ומונית ספיישל לכותל, חובש כיפת קרטון, נותן חמישים סנט לקבצן שעומד ליד הברזיות, רושם כמה אותיות וספרות על פתק לבן וטומן אותו בין הסדקים שיחי הצלף והיונים בפינה המערבית של הכותל. למחרת הוא חוזר לשם, מסתכל ימינה ושמאלה וכשאף אחד לא רואה הוא מוציא מבין הסדקים פתק שחור, מעיין בו מספר שניות, מכניס לכיס ועוזב.
בפתיחת המשחק, כאשר כל המהלכים ידועים והכלים מוזזים מצוות אנשים מלומדה, פישר מתאכסן בהוספיס האוסטרי ובודק מספר פעמים ביום אם היריב ביצע מהלך, בהמשך, כשהמצב הופך סבוך יותר ודורש מחשבה עמוקה ומרחיקת טווח הוא עובר לאכסניית נוער במערב העיר ומגיע אחת לכמה ימים.
הקצב האיטי של המשחק לא מתאים לפישר, כשהגיע לכותל בפעם הראשונה ביקש לשחק עם הקצבת זמן אבל המאבטחים בכניסה לא אפשרו לו להיכנס עם השעון המתקתק והחרימו אותו. מלבד זאת, המשחק נערך בימות החול בלבד, אלוהים לא כותב בשבת מטעמים דתיים ופישר נאלץ לכבד את אמונתו. יתרון הביתיות של אלוהים מתקזז עם העובדה שהוא תמיד משחק בכלים השחורים, שני היריבים מוותרים על מלחמה פסיכולוגית ובפתקים הלבנים והשחורים כותבים רק את מהלכי המשחק ללא טראש טוקס או ויכוחים תיאולוגים מיותרים.
רובם המוחלט של המשחקים מסתיים בהכרעה, וכאשר מעיינים בביוגרפיות של שני השחקנים ולוקחים בחשבון את האופי הפרפקציוניסטי שלהם, שלעיתים הוקצן אף מעבר לגבול הטעם הטוב, ניתן להבין מדוע כמעט אף קרב לא הסתיים בתיקו. כאשר אפֵסה תקוותו של אחד הצדדים הוא טומן פתק אדום בין הסדקים כדי להודיע על כניעתו, ואז חוזר פישר לשדה התעופה וממריא בחזרה אל מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית.
במשחקים הראשונים, כששני הצדדים עוד דשדשו בשלב הגישושים, פתח פישר בה4, אך כאן היה לו לרועץ זלזולו בחשיבות לימוד כתבי הקודש, וכתוצאה מכך חוסר ידיעה מוחלט באורחו ורבעו של האל, שכן אלוהים השיב בג5 והיכה אותו שוק על ירך, ואכן חשוב לדעת כי מי שאלוהים נלחם בו בסיציליאנית – שאלוהים יעזור לו. בלית ברירה המיר פישר את פתיחות רגלי המלך האהובות עליו בפתיחות רגלי המלכה, ומכאן ואילך היו התוצאות שקולות, פישר הצטיין בגמביט המלכה, נרצה או נדחה, ואילו האל ברוך הוא ניסה למשכו אל עבר ההודית של המלך.
גם בתקופות סוערות הקפיד פישר להגיע מדי שנה אל הקרב, לא אינתיפאדה ולא פיגועים מנעו ממנו לבוא. נדמה כי הדו קרב עם האל השקיט בדרך כלשהי את הסערה התמידית שהתחוללה בנפשו, כאילו רק אז, כשהוא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין אנושי לאלוהי בגמביט המלכה הנדחה מול קיר האבנים ההרודיאני, הוא מצליח להשתחרר מכל הפרנויות והקנוניות היהודו- סובייטיות- אמריקניות שסגרו עליו כבכפאי, ולחזור לימי הזוהר שלו כאלילם הנערץ של יורמי שנות השבעים.
בסוף נמאס לאלוהים משחמט. ומפישר. במשחק האחרון פתח פישר בה4, כמו נזרקה בו רוח נבואה וידע שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לבחור בפתיחה שאהב. אלוהים, במחוות מנצחים השיב בה5 ונתן לו לקרוע אותו בגמביט המלך. כמה שבועות אחרי המשחק נפטר בובי פישר בגיל שישים וארבע, כי בנוסף לשליטה מופלאה בכל דקויות ההגנה הסיציליאנית, לאלוהים יש חוש מפותח מאוד לסימבוליקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
