אחרי שהעליתי את הפוסט הקודם לבלוג, קראתי את הספאם שקיבלתי במייל, שהציע לי לרכוש אפליקציה חדשה לאייפון שמודדת את אחוז הפרי הטבעי במיצים של פריגת, ואם יש חריגה גם שולחת תלונה לחברה. אחר כך היה לי משעמם אז קראתי טוקבקים בווינט וציוצים בטוויטר, והסתכלתי בסטטוסים שאנשים שאני לא מכיר כתבו על הקיר בפייסבוק.
לפני עשרים שנה המשפט הזה, המובן פחות או יותר לכל קורא, היה נראה כמו סווהילית מדוברת. קשה לי להאמין היום שאנשים חיו עד לפני זמן קצר כל כך בלי מחשב אישי ואינטרנט ופלאפונים משוכללים וטלוויזיה רב ערוצית, אני צופה בסרטים וקורא בספרים תיאורים על החיים בישראל בשנות השבעים והשמונים ואפילו שנות התשעים והם נדמים בעיני כמו תיעוד היסטורי של החיים באימפריה הרומית או בימי הביניים, ואני מתגעגע, כן, מתגעגע לתקופה הפרה זיגוטית שלי, של שנות השישים והשבעים, ולתקופה הטרום דיגיטלית של שנות השמונים והתשעים, שכזאטוט הספקתי לחוות רק את שרידיה, טלפונים ציבוריים וטלכרדים ואפילו אסימונים, באמת ובתמים אני זוכר אסימון בודד שנכרך סביב שרוך הנעל שלי באיזו מדורת ל"ג בעומר עתיקה. כיום היחידים שמשתמשים בטלפונים ציבוריים הם עובדים זרים (משום מה, תמיד בתנוחת כריעה בלתי אפשרית) ויש לי הרגשה שרק בזכותם הם לא נכחדו מהנוף העירוני. ומכונת כתיבה, וטלפון חוגה, לפני כמה שנים ראיתי טלפון חוגה בחנות ספרים משומשים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, ועד עכשיו לא בטוח שזה לא היה חלום...
די מדכדך אותי שלעולם לא אכתוב במכונת כתיבה, לא אטלפן בטלפון חוגה, לא אשתמש באסימונים לטלפון ציבורי. אמנם בכמה גומחות אפלות עוד תחובים נגני קסטות ופטיפונים שיודעי סוד מניחים עליהם את המחט, אבל גם הם הופכים לפריטים לאספנים. אלה לא סתם חפצים, הם סמל לילדות שעברה והתאדתה ולא תחזור, לזמן שזולג וזורם מתוך היומנים ואלבומי התמונות ולוחות השנה ונשפך לקיבינימט. שמעו, אני טיפוס נוסטלגי מאוד, אבל זו לא רק הנוסטלגיה, מה שעוד משביז את הנשמה באייפונים ובאייפדים ובאייפודים ובסמארטפונים ובכל המכשירים האלה שסטיב ג'ובס, יאריך האל הטוב את ימיו, סמוך ובטוח שאי אפשר לעולם להתקיים בלעדיהם אפילו שעה אחת, הוא הטשטוש בין הפנים והחוץ. נניח לפני עשר שנים, בזמן שהרשת התחילה לתפוס תאוצה, אדם ידע שבבית יש מחשב וחיבור לאינטרנט ושם הוא יכול לבדוק מיילים ולקרוא חדשות ולהתעדכן בחשבון הבנק ולצפות בתמונות של עלמות צנועות וחסודות במגפי עקב ודבר זה ואחר, וכשיצא מהבית התנתק מאותו עולם רשתי לטובת עניינים שבחוץ. היום הפנים והחוץ מעורבבים ללא הפרדה, וכהניו של ג'ובס מפמפמים בחריצות שנחוץ לו מאוד לאדם בן זמננו שהכול יהיה תמיד נגיש וזמין וקָליק, וגם אם הוא נמצא בסדנת ויפאסנה במכתש הקטן, יוכל להשוות מחירים של מכונות כביסה, ולצפות בנאום של ראש הממשלה או בפרק ההדחה של אחד הריאליטונים.
המוטו של ישראבלוג, כפי שהוא מופיע בדף הבית הוא 'החיים זה כאן', ואם קראתם עד כאן אתם בטח מנחשים שדעתי אינה נוחה כלל וכלל מהמשפט הזה. החיים הם ממש לא כאן, החיים הם בחוץ, הפיזי והמטאפורי, והם לא מצריכים שם משתמש וסיסמה. האתר והבלוג עבורי הם רק פלטפורמה, ואני משתדל מאוד שלא ישתלטו עלי ויהפכו ל'חיים'. מה שכן, יש כאן פרדוקס קטן מכיוון שאחת הסיבות שהתחלתי לכתוב היא כדי לצאת מהמרחב הוירטואלי אל העולם האמיתי, ולהכיר אנשים נוספים באמצעות הכתיבה, ולא כדי לשקוע בו יותר. ימים יגידו אם הבלוג ימשוך אותי לכיוון הוירטואלי או הממשי, וכדי שהרשימה הזו לא תעבור מקטגוריית 'אישי אבל לא מאוד' לקטגוריית 'אישי בטירוף, חם לוהט שורף יוקד כולל תמונות כנסו כנסו!!1!' אסיים כאן את ההשתפכות, ועמכם הסליחה.
בספר קיצור תולדות האנושות, ששבחו כבר סופר כאן, משווה המחבר בין המהפכה החקלאית, שכזכור אמללה את בני האדם עד אין קץ, ובין המצאת הטלפון הנייד. כאשר אותם לקטים קדמונים בררו את החיטה המשובחת יותר וזרעו אותה במרוכז במקום אחד הם סברו שהם משפרים את איכות חייהם. במקום להתרוצץ ולחפש את מזונם במקומות שונים, הוא יהיה זמין במקום אחד. כאשר הבינו כי יותר חיטה משמעה יותר פיות להאכיל, ועבודת פרך תמידית כדי להגדיל את התפוקה, הם כבר לא היו יכולים להתחרט ולחזור לחיי לקטות. אותו דבר הפלאפונים, מה שהתחיל כפינוק ומותרות לפני עשרים שנה, הפך למכשיר חובה שכובל את האדם להתחייבויות ולעבודה, גם כשהוא נמצא בחופשה או בחוף הים. וכמו עם החיטה, גם כאן אין דרך חזרה, והצעצועים של אפל נוגסים נתחים נוספים בפרטיות ובחופש ובשלוות הנפש של כולנו.
אם רק הייתי יכול לחזור... תראו, זה לא סוד שתמיד הייתי הססן בכל מה שנוגע למסעות בזמן, ובכל פעם כשהציעו לי סיבוב על הדלוריאן סירבתי. זה לא נראה לי העסק הכי בטוח בעולם, טעות קטנה של הנהג ואני נופל בשואה, או אפילו בחטיבת ביניים, השם ישמור. אבל הגעגועים כל כך חזקים שאני מוכן לקחת את הסיכון, ובפעם הבאה שתהיה לי הזדמנות, אני עולה ואומר לנהג: 1991 פינת מלחמת המפרץ בבקשה. ואם תתרחש תקלה או שביתת נהגי מכונות זמן, הרי שאני מתנחם בקטע הזה, שרק מצפיה רגעית בו קומתי מתנמכת בחצי מטר וקולי נהיה דק בשמונה אוקטבות ואני מוצא עצמי מדביק מסקינטייפ על קירות החדר האטום ואת תמונת הגנרל שוורצקופף באלבום סופה במדבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
