בזמן האחרון יוצא לי להאזין לרדיו לעתים תכופות, ולפעמים, בעוונותי ושלא בטובתי, אני מוצא את תנוכי אוזני משולחים בכיוונה של תחנה אזורית כזו או אחרת. השבוע שמעתי באחת התחנות האלה את השיר 'מי שמאמין לא מפחד' שכתב יוסי גיספן ושר אייל גולן. כמובן שכיצור המשוטט על פיסת היבשה המיוזעת שלנו אין לי האפשרות שלא להיתקל בפנינה הזו פה ושם, אך זו הפעם הראשונה בה אני שומע את היצירה מתחילתה ועד סופה ומזדמן לי להרהר בה. המסר העובר כחוט השני בשיר נמצא בפזמון הטוען כי 'מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם'. מבחינה לשונית - תוכנית לא קשה להבין את הרעיון:
מי שמאמין - לא מדובר במאמינים בני דת האיסלם והנצרות, או במאמינים בדתות המזרח הרחוק, ובודאי שלא עובדי אלילים ופגאנים למיניהם, אלא בבני הדת היהודית בגרסתה האורתודוקסית הרכה כפי שתופסים אותה הכותב והמבצע. לא מפחד את האמונה לאבד - האמונה ביחסי הגומלין הסימביוטים בין 'מי שמאמין' ובין 'מלך העולם', כפי שמפורש במשפט הבא. ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם - צוררים מובהקים כגון קוזאקים, נאצים, מחבלים וכו'.
נדמה לי שזה השיר הרשמי של נבחרת ישראל בכדורגל, וכמו שהיא נראית רק סיוע ישיר של מלך העולם, או גיור והתאזרחות המונית של כל נבחרת ברזיל, יכולים לעזור לה, ושתי האפשרויות סבירות במידה שווה, כך שמה שנשאר הוא לנסות להבין את המסר הצפון בשיר.
בעוד שאת החלק השני של המשפט יכול להפריך עיון חטוף בכל ספר היסטוריה לכיתה ז', הרי שחלקו הראשון מצריך עיון גדול, ואני מודה שהפכתי והפכתי בו, ועדיין לא בטוח שהצלחתי לרדת לעומקו. איך יכול גיספן לקבוע בפסקנות כזו כי האמונה היא משאב עמיד בפני השתנות וכליה כאשר אפילו הלל הזקן הזהיר - 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', ואסמכתא לדבריו נמצאת בגמרא במסכת ברכות - 'שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי'.
מאוד קשה לי עם הקביעה הזו, ואם תנסה לטעון כי המחבר כתב את הדברים רק כדי להשלים חרוז, הרי שודאי היה יכול למצוא חרוז אחר שיהלום את המשפט כמו 'מי שמאמין לא מפחד כרטיס ווינר במאתיים שקל לגרד', או 'מי שמאמין לא מפחד עם חוקרי מס הכנסה להתמודד' וכיוצא בזה. אלא שנראה לי שגיספן וגולן מביעים בשורות האלה טענה תיאולוגית עמוקה שכדי להתמודד איתה צריך לפתוח כמה ספרים.
ישעיהו לייבוביץ' הבדיל בין שני סוגים של אמונה, אמונה שתכליתה מילוי צרכיו ורצונותיו של האדם, ואמונה שתכליתה מילוי רצון האל וידועה כ'אמונה לשמה'. אף על פי שאין איסור באמונה שלא לשמה, ולעתים היא אף מומלצת כאשר יש סיכוי שמתוך קיום מצוות שלא לשמה יקיים אדם מצוות לשמה, הרי שהיא נחותה בדרגתה מאמונה לשמה. גם הרב סולובייצ'יק מציג בחיבור 'איש האמונה' גישה קוטבית לחלוטין לאמונת הסבבה הכפיים והנענועים כפי שהיא מיוצגת בשיר של גולן:
"האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דביקות באלוהים ובין יאוש שעה שחש כי נעזב על ידי האלוהים, ואשר משוסע בגלל הניגוד המובלט בין הערכה עצמית ובין התבטלות - תפקידו קשה היה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו. תהא זו עזות יומרנית אם אנסה להמיר את חוויית האמונה מליאת הסתירות והסבל בחוויה רוויית אושר והרמוניה, בעוד שגדולי האמונה במקרא חיו חיי גבורה תוך חוויה מסותרת וטראגית זו."
אז לפי לייבוביץ' האמונה של גיספן וגולן היא אמונה שלא לשמה, אמונה תועלתנית שתכליתה קבלת טובות הנאה שונות, כפי שנכתב באחד מבתי השיר 'יש אלוהים אחד גדול, הוא בעולם הזה נותן לנו הכל'. סוג כזה של אמונה הוא אמנם נסבל אבל לא ממש נחשב. מלבד זאת יוצא גיספן בשירו נגד תפיסתו של הרב סולובייצ'יק הגורסת כי חייו של איש האמונה הם בהכרח חיים מיוסרים ומלאי קונפליקטים. חוויית האמונה שלו שונה לחלוטין ומלאה יותר בהופעות ובתמלוגים וקצת פחות בסתירות ובסבל. כאשר הוא טוען שמי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, הוא מצהיר כי למרות שאמונתו מבוססת על פנאן כיופים וציפיה לתגמול, ולכן נזילה ושברירית ומועדת להתפוררות כשהמצב יהיה פחות נחמד, הוא עדיין יחזיק בה גם בזמנים קשים, וזו דרגה אמונית גבוהה מאוד.
אני מניח שכל אחד מהאנשים המאמינים נמצא במקום כלשהו על הסקאלה שבין האמונה התובענית והמיוסרת כפי שמציגים אותה לייבוביץ' וסולובייצ'יק ובין אמונת הבחאווה של גיספן וגולן, ולפעמים הן דרות אצל אותו מאמין בכפיפה אחת. כשלעצמי אני לא נמצא בשום מקום על גבי הסקאלה הנ"ל אלא דפוק וזרוק הרחק הרחק מחוץ לטווח, ואף אחד מהאדונים הנכבדים שהוזכרו לא דר אצלי בשום כפיפה, אבל זה כמובן לא מונע ממני לשרבב את חוטמי בהנאה מסוימת מפעם לפעם לעניינים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
