ברשימה שכתבתי לפני מספר שבועות על ענייני אלוהים ואלוהות, הזכרתי בחטף שיש לי עניינים פתוחים ולא פתורים עם הנצרות, או ליתר דיוק עם יהודי גלילי אחד ששוטט באיזור לפני אלפיים שנה, ועכשיו הגיע שלב ההרחבה.
זה לא סוד שישו זכה ליחסי ציבור רעים מאוד לאורך הדורות, חז"לינו, שהדמיון שלהם עבד שעות נוספות, סיפרו עליו ניסים ונפלאות, שהיה תלמידו של תנא בשם יהושע בן פרחיה (שלמעשה חי מאה שנים לפני זמנו של ישו) ובגלל שאותו יהושע נזף בו כי ריכל על איזו פונדקאית טרוטת עיניים, הוא נעלב ויצא בשאלה. או שהסית וכישף והדיח את ישראל וחכמי הסנהדרין דנו אותו למוות (למרות שבאותה תקופה לא היתה להם הסמכות לדון בענייני נפשות, אלא רק בדיני ביצי שור שנגח את הפרה ביום טוב וכיוצא בזה) ושאר סיפורי בדים. ועד היום האדוקים בשנאת ישו מקפידים לא לנקוב בשמו אלא לכנותו 'אותו האיש', או להוסיף גרשיים מעל שמו כשהם מכוונים לראשי התיבות ימח שמו וזכרו. עניין די מלוכלך אם תשאלו אותי, כאילו אנשים, בחייכם, הבנאדם תלוי על הצלב, עם מסמרים בידיים וברגליים, ועיטים ונשרים עוד שניה נותנים לו ביס באוזן, ואתם עושים לו קרניים? לא יפה.
לפני כמה שנים איזה רב או עסקן דתי מאור יהודה שרף ספרי ברית חדשה והארץ רעשה שלוש דקות, ואחר כך שקטה. אבל אם אותו עסקן היה טורח לפתוח את הספר לפני ששרף אותו, הוא היה מגלה שמדובר בטקסט טרחני ומשעמם עד אימה, בודאי בהשוואה לתנ"ך גדוש הקרבות והניאופים, ואם היה מדפדף בו קצת היה מגלה שהמכנה המשותף בינו ובין ישו הוא רחב בהרבה משחשב. בסך הכול מדובר ביהודי דתי, שמרן ולאומן די קנאי שהעיד כי כוונתו אינה לבטל אפילו מצווה אחת מהתורה אלא לקיים אותה, ובמקום אחר הוא מסרב לברך את בתה החולה של אישה לא יהודיה בנימוק שלא ראוי שהאוכל של הילדים יגיע לידי הכלבים (!) וכיוצא באלה אמירות בעלות ניחוח גזעני שרבנים מסוימים בני ימינו היו חותמים עליהן ללא היסוס.
כן, היו לו פאקים לבחור, אי אפשר להתעלם מהם, אבל בהשוואה לרוב הדמויות המקראיות ישו הוא דובון אכפת לי חמוד, בודאי אם נזכרים בפרטים מסוימים בביוגרפיה של גיבורים קאנוניים כמו דוד, שחוץ מעובדת היותו נעים זמירות ישראל, היתה לו גם חיבה יתרה לנשים נשואות ולעורלות פלשתים, או אליהו, שבמטמורפוזה שרק אלוהים יכול להסביר, הפך מקנאי שטובח מאות אנשים לסבא החביב של בדיחות ליל הסדר, או אלישע שבמקום לוותר על הסקפטיות העדיף לקרוא לדובי דוב כדי שיקרע את הצורה לכמה ילדודס שצחקו לו על הקרחת. ישו, בניגוד לטיפוסים התנ"כיים האלה, לא עשה רע לאף אחד. מקסימום אפשר להאשים אותו שהיה נודניק ואהב לספר משלים משעממים, וששכח כמעט תמיד לקחת את הכדורים שלו. זהו.
מלבד זאת, אני מחבב אותו ומזדהה איתו. כמוהו, גם אני יהודי שחי בארץ ישראל ומסמר נעוץ לו בכף רגלו הימנית, אלא שאת שלי הכניס רופא אורתופד ולא חייל רומאי. חוץ מזה ישו נותן תקווה לאנשים שלא הכי הולך להם בחיים. תראו, הבנאדם מת בגיל שלושים ושלוש וגם עד אז החיים שלו לא היו סיפור הצלחה. הוא היה בתול (אם מתעלמים מהסיפורים הפנטסטים של דן בראון) שלא היה אף פעם בחו"ל (אם לא מחשיבים את שנות הינקות הכפויות במצרים) בלי עבודה נורמלית (בהנחה שמטיף ועושה ניסים הם לא החלום הרטוב של אמא יהודיה כלשהי). במילה אחת: לוזר. אבל הלוזר הזה הפך לסמל פופ, אליל המונים, מגה סטאר, אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של המין האנושי.
הרבה פעמים השנאה נובעת מהדברים האיומים שעוללו במהלך ההיסטוריה ברנשים נוצרים לא נחמדים במיוחד כמו הצלבנים והאינקויזיטורים, אבל להעמיס את כל הזוועות על גבו השחוח של ממשיל משלים מעופף אחד זה מגוחך, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על כל מעשי הטבח שיעשו בשמו. הרי אף אחד לא מאשים את אלפרד נובל בגלל המצאת הדינמיט, ואף אחד, חוץ מזן ירוד במיוחד של מחב"תים, לא מאשים את דארווין בגלל שכמה פסיכופתים דוברי גרמנית לקחו את התגליות המדעיות שלו וסילפו אותן כדי להצדיק מעשי רצח המוניים, אז למה להאשים את ישו במסעות הצלב ובאוטו דה פה ובפוגרומים שהתרחשו מאות ואלפי שנים אחריו. אם נחוץ לכם מאוד לשנוא מישהו אתם יכולים לשנוא את פאולוס, שבפועל הוא האיש שהתחיל את כל העסק הזה שנקרא נצרות. כי ישו היה אולי חזק בהטפות ובמשלים ובמעשי נסים, אבל חלש בשיווק, הוא ניסה למכור את הרעיונות שלו רק ליהודים שלא ממש השתגעו עליהם. פאולוס שהיה יזם נבון הבין שהשוק היהודי הוא קטן ורווי משיחים ושאר טיפוסים עם קו ישיר לבוס הגדול, ואם הוא רוצה להצליח הוא חייב למצוא שווקים גדולים יותר ולהגדיל את האטרקטיביות של הסחורה שלו. לכן בצעד עסקי מבריק הוא התחיל להטיף גם ללא יהודים וביטל כמעט את כל המצוות המעשיות.
מי שקורא את השורות האלה ומדמיין אדם חנוט בצווארון כמורה מתיז עלי מים בעודו ממלמל פסוקים בלטינית, יכול להירגע. אם לא הבהרתי את הנקודה עד עכשיו, אציין כי אני מתרחק מאוד מאוד מכל דת ממוסדת, ולמעשה הסיכוי שהרב אלישיב והרב יוסף יתנצרו גדול מהסיכוי שאני אתנצר, מכיוון שהם כבר מקיימים את הפרקטיקה של דת ממוסדת אחת, ולכן המרחק שעליהם לעבור בדרך לדת אחרת הוא קטן מהמרחק שאצטרך אני, שמסתייג מכל דת וכת שהיא, לעבור. אני בסך הכול מרגיש חיבה לדמות שהיא ספק היסטורית ספק דמיונית, אבל בכל מקרה אנושית מאוד, ומעוררת חמלה והזדהות.
בנימה אישית אשתף כי התלבטתי אם לכתוב את הרשימה, ולאחר הכתיבה לא הייתי בטוח אם להעלות אותה, ואת השיר היפה ששר ג'וני קאש זצ"ל. התלבטתי מכיוון שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, וקרוב לודאי שכתיבה בנימה אוהדת עליו לא תתרום לפופולריות שלי (למה עכשיו אני מה זה פופולרי, שלמה ארצי ושלום חנוך מחממים אותי לפני הופעות). אבל כפי שעיניכם רואות, בחרתי להעלות אותה, כי לבלוג הזה יש מספר מטרות, ואחת מהן היא אימון אישי. יש לי נטיה מגונה במקצת, שלפעמים מתדרדרת למחוזות לא בריאים במיוחד, להחשיב את דעתם של אנשים יותר מהנחוץ. האם יאהבו מה שכתבתי או מה שאמרתי? האם יחשבו עלי דברים טובים או רעים? האם יבוזו ויבחלו בי מאוד מאוד ולא ירצו יותר לקרוא אותי או אפילו לומר לי שלום במסדרון? אז כתיבת הרשימה היא במובן מסוים אימון, אימון במנוחה מהספקולציות הטורדניות ומהנסיונות האינסופיים לקלוע לטעמו של כל אחד, ולהתחבב ולנסות להיות מוערך על ידי כולם, בקיצור, אימון בזריקת זין (וכתיבת הביטוי זריקת זין היא בעצמה חלק מהאימון בזריקת זין, ועצם כתיבת המשפט 'כתיבת הביטוי זריקת...' בסדר, הרעיון מובן). אני מניח שאם האימון היה מגיע לשלב מתקדם הפסקה האפולוגטית הקודמת כלל לא היתה באה לעולם, אבל אני רק בהתחלה ומקווה להשתפר.
זהו, אמרתי את דברי, עכשיו אתם יכולים לתלות, או ברוח הרשימה, לצלוב אותי. רק תעשו לי טובה, תחטאו את המסמרים קודם, זיהום, רק זה חסר לי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
