בימים האחרונים אני מוצא עצמי משלח את ארובותי בתכיפות גוברת בסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי דיימון ראניון, וסיפורים אלה שאני קורא משליכים אותי שנתיים ומחצה אחורנית, כאשר אני מעיין בהם לראשונה. בדיוק באותם ימים אני מכיר בקיומה של ש', והיא מצדה מכירה בקיומי, ואנו מתרחשים ביחד במשך תקופת זמן כלשהי עד שהיא שומטת אותי מבין ידיה, ומכאן מובן כי קריאת הסיפורים ההם מחוללת בי מה שקרוי בשפת הפסיכולוגים 'התניה', רוצה לומר, אני קורא בסיפורים ומראה דמותה עולה לפני, ומאליהם צצים מיחושים שבלב ובנפש.
איך שלא יהיה, דבר ידוע לכל בר בי רב אשר שורץ על פני רחוב הברודווי בזמן מן הזמנים, כי ראניון הלז, מלבד שהוא כותב בסמרטיטון כזה ואחר על ענייני ספורט ופלילים, הרי שהוא גם מתעד בסיפוריו את קורותיהם של ברנשי עיר הגברים ניו יורק, אשר אגרופם קשה אך ליבם רך כחמאה. והוא בורא שפה בה עורב הוא רופא, כפתור הוא שוטר, דו רה מי פירושו כסף, ועוד חידושים רבים, ומלבד זאת כל עלילותיו נכתבות בלשון הווה בלבד. כשלעצמי אין אני יודע מה מסגנון ושפה אלו הם מקוריים משל המחבר, ומה משל המתרגם אליעזר כרמי, ומכיוון שברגיל, מלבד לצורך חובות אקדמיים כאלה ואחרים אין אני טורח לצמצם את אישוני כדי שליש לכיוון אות אנגלית אחת, הרי שאין אני קורא את סיפוריו של ראניון בשפת המקור, וההגינות מחייבת אותי להעניק את הקרדיט לשניהם.
לאחר שראניון דנן קופץ ונופח את נשמתו ואפרו מפוזר לכאן ולשם על פני הברודווי, מבצבצים על פני השטח טיפוסים שונים השואבים ממנו השראה, מהם מוצלחים יותר - כגון העיתונאי מנחם תלמי, אשר מעתיק את עלילות אזרחי הברודווי ליפו, כך שאת ג'ו החלוד, קיד הדליל, וצ'רלי 'ינעם לך', מחליפים מושון, סלמון הגדול וחיים הזורק החוצה, ובמקום לשרוץ במאורה של מינדי, הם יושבים בקיוסק של ג'מילי - ומהם מוצלחים פחות, כגון בעלי כנף הפותחים בלוגים ומשרבטים בהם את אשר מצרצר במוחם, מהם צרצורים ראויים יותר, מהם ראויים פחות, ומהם ראוי שלא היו נכתבים כלל, וכשכבר נכתבו הרי שתועלת יחידה שעשויה לצמוח מהם היא ניגוב דברים ידועים כגון חלונות ושולחנות וכיוצא באלה, אלא מכיוון שהם מרצדים על הצג ולא על הנייר אין להם קיום ממשי כלל, וגם יתרון זעיר זה נשמט והם בטלים ומבוטלים כעפר הארץ.
גם אלו שלא בקיאים בראניון, ודאי מכירים את השיר 'פנקס הקטן', שהוא עיבוד מקוצר לסיפור שכתב. כאשר אני שומע את השיר בינקותי ועודני טבול בשלב ההתפתחותי הישראלוצנטרי, אני בטוח שבמילים הדרום החם, אליו משנע פנקס הקטן את הוד מעלתה, מרומזת העיר אילת, ותמה מאוד היכן בארצנו הקטנה נמתחים אותם אלף שלוש מאות מילין (ובעצם, לא מבורר לי לחלוטין מהי מידתם של אותם מילין) ורק משאני מצטמח מעט בשנים וקורא את סיפור העלילה, אני מבין שאלף ושלוש מאות מילין שקולים כנגד בערך אלפיים קילומטרים, אשר לאורכם מגלגל פנקס דנן את אהובתו מניו יורק עד מיאמי.
בעודי מעיין בסיפורים אני מהרהר מה מושך אותי כל כך בסגנונו של ראניון. ראשית, השפה, זה ברור. הנונשלנטיות בה הוא מגלגל את המשפטים הארוכים כאורכו של מנהטן הרובע, ההתפתלויות הלשוניות עם הנגיעות הארמיות - ארכאיות, שכאשר הן בוקעות מלקקניהם של טיפוסים קשוחים אשר חזקה עליהם כי מעודם אינם נתחבים בבית מדרש ואינם נועצים את חרטומם בדף גמרא, הן משעשעות כפליים. אבל יותר מכך, זו הכתיבה בזמן הווה, תוך התעלמות כמעט מתריסה מקיומם של עבר ועתיד, או אולי לא התעלמות, אלא דחיסה של שניהם גם יחד לתוך ההווה, כי מה שעכשיו זה החשוב, וחוץ ממנו שיתכווץ העולם כולו למאפין תפוזים ויבלע בתוך חור שחור. ונחוץ לי מאוד, אפשר במסגרת תכניות ושינויים והבטחות לשנה החדשה, לבצע רפורמה אישיותית מקיפה ברוח כתיבתו של הסופר הניו יורקי. אני רוצה לעשות ראניוניזציה של עצמי, לשרוץ ולהתרחש ולהיתחב בנינוחות אגבית בזה הכדור, בלי חרטות ומחשבות עגומות על דברים שאירעו בעבר, ובלי חששות וחרדות הנוגעים לעתיד. בקיצור - הווה עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
