לפעמים שואלים אותי: תוכי, למה בחרת ללמוד עבודה סוציאלית? בגלל הכסף? היוקרה? הבחורות? (89 אחוז לפי דורשי רשומות) דחף בלתי נשלט להציל את העולם? כדי לרדת לשורש העניין צריך לחזור כמה שנים אחורה, לסתיו של 2008. כפי שכבר סופר, באותה תקופה אני משוטט באמריקה אהובתי, ובאחד השיטוטים אני מגיע לכיכר בדרום מנהטן המכונה בפי המקומיים union square, ומה רואות עיני באותה כיכר אם לא מספר יושבי קרנות רובצים ליד שולחנות ומשחקים שחמט על כסף, ומה עושה אחד הברנשים הללו אם לא מזמין אותי לשחק מולו על חמישה דולרים, ומכיוון שכבר שנים ארוכות יש לי יד ורגל ואולי גם איברים נוספים במשחק השחמט אני נענה בשמחה להזמנה. מדובר בטיפוס מבוגר בעל חזות אסייתית מובהקת, אני שואל אם ירצה לשחק עם שעון, אך הוא דוחה את ההצעה, וטוב שכך, מכיוון שאני מתייגע במחשבות ארוכות על כל מהלך ומהלך ואילו הוא משחק בזריזות עצומה ועוד מפנה את תשומת לבו לשיחות עם אחדים מיושבי הכיכר שמפטפטים אתו בעניין זה ואחר, ומלבד זאת הוא מוצא את הפנאי בזמן המשחק להשמיע באוזני את סיפור חייו, שמתגלה כסיפור עגום עד מאוד. הוא נולד במדינת קמבודיה, וכשהוא בן 12 לערך נרצחים בני משפחתו על ידי הקמר רוז' - התנועה הרצחנית ששולטת במדינה בשנות השבעים, והוא מצליח בדרך כלשהי להימלט לארצות הברית, אלא שגם כאן הוא עובר התעללות במשפחתו המאמצת ועוזב אותה. בסופו של דבר הוא נושא אישה ונולדים לו ילדים, והם מהגרים לקנדה והוא עובד כמורה לאנגלית, ונראה שהחיים שוב מחייכים אליו, אלא שמסתבר שייסוריו אינם נגמרים והוא נפרד מאשתו ומסיבה שאינה מבוררת לי כל צורכה גם נאלץ לוותר על רכושו ולחזור חסר כל לארצות הברית כשהוא מוגדר, כך הוא מסביר לי, displaced, כלומר עקור. מאז הוא מוצא את פרנסתו, אם ניתן להשתמש בביטוי הזה, במשחקי שחמט מזדמנים עם עוברי אורח ומנגינה בגיטרה, אלא שלפני זמן קצר, באחד הלילות, גונב מאן דהוא את הגיטרה שלו. בינתיים המשחק מתפתח, ולמרות שהוא טוב ממני בהרבה, הוא מפקיר את המלכה, אני מניח שבגלל חוסר תשומת לב, ונכנע מיד. אמנם לפי כללי ההתערבות עליו לשלם לי חמישה דולרים, אלא שאני משתדל לנהוג על פי רוב בהתאם לעקרונות הצדק וההגינות, ואחד העקרונות האלו אומר שאין לקחת כסף מחסרי בית קמבודים שמקוששים את לחמם במשחקי שחמט בכיכרות, ולכן במקום לקחת ממנו את הכסף אני נותן לו דולרים אחדים. לאחר הדברים האלה אנחנו ממשיכים לשוחח בידידות, הוא משמיע לי את שמו, ואני משמיע לו את שמי, והוא מכריז כי הוא קשה ומסובך עד מאוד להגיה, הכרזה שנשמעת משונה במקצת כשהיא באה מברנש ששמו מורכב מאוסף עיצורים והברות שאם אני מבקש להגותם ביום מן הימים חזקה עלי שאני נזקק למערכת שיניים חלופית. אם כך ואם אחרת אני מבקש ממנו לכתוב את שמי בשפתו, והוא נוטל פיסת נייר ומשרבט עליה מיני עיטורים ופיתוחים במשך דקה ארוכה, ואני משתומם מכיוון ששמי אינו מהארוכים, וכתיבתו לא מצריכה השקעה מיוחדת, אלא שמתברר לי שהוא כותב את שמו, ואני מבקש ממנו לכתוב את שמי, והוא כותב אותו באנגלית, ואת זאת אף אני יודע לעשות בתנאים מסוימים, ואני חוזר ומבהיר ומבקש שיכתוב את שמי שלי בשפתו שלו, אלא שהוא מצהיר כי מכיוון שהוא נמלט מקמבודיה זו בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות אין הוא מספיק ללמוד את שפת המקום ברמה נאותה. מכיוון שמפגש זה נערך בחודש נובמבר, והחורף, אשר בניו יורק העיר הוא קשה ואכזר, מתקרב ובא, אני מנסה לברר כיצד הוא נערך לקראתו, ומציע לו להתאכסן באחד המקלטים העירוניים (shelter) אבל הוא קוטע אותי ואומר לי בערך כך: 'לך יש משפחה ובית ומקום לאכול בערב, אני צריך לשחק שחמט וכך להרוויח כסף כדי לקנות אוכל, הזמן שאני מדבר איתך הוא זמן בו הייתי יכול לשחק ולהרוויח כסף'. כך מסתיים המפגש ואני ממשיך לדרכי שקוע בהרהורים, כשהמשפט האחרון מתיישב בתוך מוחי ולא מתפנה ממנו גם לאחר זמן רב, ולמעשה עד עצם היום הזה.
אבל זו לא הסיבה, הסיפור אמנם אמיתי, אבל לא משחק שחמט עם חסר בית בניו יורק דרבן אותי ללמוד עבודה סוציאלית. הסיבות הן אחרות, אישיות יותר, כאלה שראוי ועדיף שלא יכתבו ברשות הרבים. בכל מקרה, שתהיה שנה טובה ומוצלחת לי ולכל הסטודנטים בישראל!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
