אכיש מלך גת שאל: החסר משוגעים אנכי, הפתגם העממי גורס כי אלוהים אוהב משוגעים ולכן הוא יצר כל כך הרבה כאלה, והכובען המטורף מסכם במסיבת התה כי 'כאן כולם משוגעים'. אבל מהו ככלות הכול השיגעון, זה שמטריף ומג'נן את העולם מימות הנביאים ועד ימינו? אני מסתכל ימינה ושמאלה ואין לי ברירה אלא להסיק כי ישנם שני סוגים של שיגעון - שיגעון נורמלי ושיגעון לא נורמלי. דמיינו אדם שלא נחשף מעודו לשום דת ממוסדת, ומגיע לטיול בארץ הקודש. הוא פוגש שלושה אנשים, האחד חובט ערבות על האדמה ומלפף רצועות שחורות עשויות עור פרה סביב הזרוע, השני צם חודש שלם מבוקר ועד ערב, ואילו השלישי מכרסם ביסקוויט ושותה יין ומסביר לו ברצינות גמורה כי למעשה הוא אוכל מבשרו ושותה מדמו של אדם שמת לפני אלפיים שנה. חזקה עליו על אותו תייר שהוא משתומם ותמה מאוד על שלושת הטיפוסים האלה, וסבור כי קיים חשש מוצק שהם סובלים מליקוי כלשהו בקומתם העליונה, ואם הוא במקרה מחזיק בסמכות פסיכיאטרית כלשהי יש יסוד סביר להניח שהוא מאכסן אותם בגהה או בכפר שאול או במוסד מכובד אחר ממין זה. ונניח שאותו תייר שומע כי בבית מסוים מתקבצים מספר דיירים, ואנשים מציצים וצופים בכל תנועה מתנועותיהם, וחלקם אף משלמים כסף כדי שיוכלו לצפות בהם בכל שעות היממה, ואותם דיירים אינם עוסקים בדברי תורה וחכמה אשר משמיעתם עשויה לצמוח לציבור איזו טובה חלילה, וניתן לומר בעדינות כי הם אינם הסוסים המהירים ביותר על המסלול, או הג'ירפות הגבוהות ביותר בספארי, וכיוצא בזה, ותמיהתו מתחדשת כיצד לא עוצרת המשטרה את אותם מציצנים כפייתים ושולחת אותם להסתכלות או לאבחון. אלא שיש טירוף שהוא לגיטימי, במסגרת הדת הממוסדת, או תרבות הצריכה, או הטלוויזיה המסחרית, ויש טירוף שאינו לגיטימי וצריך לצמצם ולהרחיק אותו, וכדי ליצור זיקה למקורות אטפס לרגע על כתפי ענקים.
איש היה בארץ סקוטלנד ורונאלד לאינג שמו, ולאינג דנן היה פסיכיאטר שמאוד התנגד לשיטות הפסיכיאטריות שהיו מקובלות בזמנו - מכות חשמל, אשפוז בכפייה ושאר אלמנטים טיפוליים שזכורים לכל מי שצפה בסרט 'קן הקוקיה'. לאינג טיפל בעיקר בסכיזופרנים ובספרו 'האני החצוי' כתב כי ללא הבנת עולמו הפנימי של האדם החולה לא ניתן יהיה לטפל בו. לאינג טען כי לכל אדם יש שני 'אני' - האני הפנימי שמבטא את רצונותיו ורגשותיו האמיתיים, ואני מזויף, חיצוני, המייצג את המסכה שלובש האדם ובאמצעותה הוא מתאים עצמו לעולם ולחברה, על כלליה הכתובים והלא כתובים. רוב בני האדם מחביאים את האני האמיתי שלהם מתחת למסכת האני המזויף, ונדיר מאוד למצוא אדם שפיו - האני המזויף וליבו - האני האמיתי, שווים. הסכיזופרנים נמצאים במצב ביש באמצע, הם לא מסוגלים לוותר על האני האמיתי שלהם והוא פורץ מבעד למסכה בצורות שנראות מוזרות ומטורפות.
וכך מתמצת לאינג את הדברים: במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות - כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים'.
לרבי נחמן מברסלב שכנראה הבין דבר אחד או שניים בשיגעון, יש סיפור בשם 'התבואה המשוגעת', על מלך ויועצו הנאמן שגילו כי כל מי שיאכל מהתבואה שתגדל השנה ישתגע. הם מתכננים להכין לעצמם מאגר של תבואה נקיה ונטולת שיגעון, אבל אחרי מחשבה קצרה מתברר להם כי במדינת המשוגעים דווקא שני השפויים היחידים יחשבו יוצאי דופן. הם מחליטים לאכול מהתבואה הנגועה אבל להטביע סימן על מצחם שיזכיר להם לאחר ההשתגעות שהם עדיין נורמלים. אם תשאלו אותי הלך להם בגדול, והיום אפשר למצוא את צאצאיהם של המלך והיועץ רוקדים ברחובות, מוכרים ספרונים בצמתים או טסים בחגים לאוקראינה והדברים ידועים.
מה משתמע מכאן? שגם ר' נחמן וגם לאינג סבורים שהשיגעון הוא עניין סובייקטיבי ותלוי בחברה ובתקופה ובעניין הזה אני מיישר איתם קו לגמרי כמו שהארכתי למעלה, אבל צריך לזכור שמאז ימי המעשיות של ר' נחמן וגם מאז שפורסם הספר 'האני החצוי' של לאינג חלפו לא מעט שנים, ובינתיים מדעי הרפואה והפסיכולוגיה גילו כי לשיגעון יש יסודות ביולוגיים אובייקטיבים ומוצקים מאוד, ואנשים הלוקים בנפשם סובלים מאוד ממחלתם וחשוב מאוד להתרחק מאוד מאידיאליזציה ורומנטיזציה של השיגעון.
ירושלים העיר, בה אני שוהה עכשיו ובזמנים אחרים, ידועה מאז ומעולם כבית גידול רחב ופורה למשוגעים ומג'וננים למיניהם (לכמה ערים בעולם יש הפרעה נפשית שקרויה על שמן?) ואני מודה שכשאני נתקל בהם פה ושם ברחוב או באוטובוס כל התיאוריות היפות והפיוטיות נעלמות ונשארים רק הפחד והרתיעה והרצון להסתלק מהמקום, אז מה המסקנה? לא יודע, אין לי תשובה חותכת, רק הרהורים פורחים באוויר בדבר הצורך לשמור על שפיות או לפחות על מראית עין של שפיות ובה בעת לא להזניח את האני האמיתי ששוכן עמוק בפנוכו, גם אם לעתים הוא מבצבץ החוצה בצורה שתגרום לכמה אנשים לעקם את האף ולהעיף מבט תמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
