תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

המבחנים עברו חלפו להם, בעזרת השם האחרונים בתואר, ועכשיו נשארו רק העבודות, הסמינרים ושאר ירקות. אני רוצה מאוד להשתמח, והרשימות האחרונות, על קולות הבכי והנהי שעלו בהן - על הבדידות והדכדוך ועל הפכפכותן וחמקמקותן של בנות חווה, אשר אם רק היו מכירות את טבעי האמיתי, ואת כל מעלותי וסגולותי, חזקה עליהן שהן משליכות מידיהן מהר מהר מכשירי רוקט פוקט שלהן ומזדרזות לתור אחרי בשבילים ובמשעולים, ומרוב כמיהה, ערגה, תשוקה ואביונה תולשות ממני נוצה נוצה עם פינצטה פינצטה, אלא שחשש קל בלבי שלא אני הוא האיש שישבור את שוק צעצועי המין, ויבואניו יצואניו ומשווקיו יכולים לישון בשקט בלילה. וכאן המקום לסייג ולומר שכשלעצמי אין לי מושג קלוש מהו אותו רוקט פוקט חלילה, מכיוון שאני אברך סוציאלי ענוג ורך פלומה שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, חברה ורווחה, וכל שאני יודע על אותם צעצועים ואביזרים גונב לאוזני לא ביוזמתי ולא ברצוני - הן לא ממש מתכון לעליצות, ומה יכול להעליץ להדיץ ולשמח את נפשי העייפה יותר מקולו החרוך של יקיר הבלוג ג'וני קאש המנוח. בערוב ימיו הקליט ג'וני דנן גירסאות כיסוי לשירים מוכרים וביניהם גם לשירו משובב הלב של ניק קייב - mercy seat, אשר מתאר את הרהורי ההזייה הדתיים של נידון למוות העומד להתיישב על הכיסא החשמלי - הוא כיסא הרחמים המדובר. באנגלית מתייחס הביטוי גם לכפורת, כלומר לכרובים המכסים את ארון הקודש, והאירוניה זולגת דרך מילות השיר.

ניסיתי לתרגם חלקים מהשיר, באופן חופשי ולא מילולי, משהו בסגנון:

דווקא הייתי מרוצה, אבל בהמשך נתקעתי כי מאוד קשה לשמור גם על המקצב וגם על המשמעות, לכן הסתפקתי בזה וחדלתי. פשוט אעלה את השיר ואאחל שבת נעימה, ולאנשי ההר גם מושלגת, ושנשתמע רק בשמחות.

כל התאיסטים שבעולם השטן ברא אותם.

כל הדאיסטים שבעולם השטן ברא אותם ומאז לא מתעניין בהם.

כל האגנוסטיקנים שבעולם השטן ברא אותם. או שלא. לא ניתן לקבוע בודאות.

כל הפנתאיסטים שבעולם השטן המתגלם בטבע ברא אותם.

כל הדואליסטים שבעולם השטן הטוב והשטן הרע בראו אותם.

כל הפוליתאיסטים שבעולם השטן, אמו, אביו, אחיו אחיותיו והדוד שמספר בדיחות גסות בליל הסדר, בראו אותם.

כל האנימיסטים שבעולם השטן, בשיתוף עם שמי התכלת הנצחיים והרוח הגדולה של הנהר, ברא אותם.

כל האתאיסטים שבעולם השטן לא ברא אותם. נו באמת. שטן. פחחח.

חמשת קוראי הנאמנים אולי תמהים כיצד זה עוברים שבועות ואיני בוחש בענייני דת אמונה כפירה ועכירת ישראל באופן כללי. אז באיחור קל של מספר חודשים אטבול את קצה מקורי בסוגיית יורם קניוק, שכזכור ביקש מבית המשפט להירשם כחסר דת ולא כיהודי, בעקבות נכדו שאף הוא מוגדר חסר דת. אחר הדברים האלה יצאו נגד קניוק תמימים ומיתממים וטענו שהוא מוציא עצמו מכלל ישראל, וחלקם אף הוסיפו לטענותיהם מיני חרפות וגידופים. אך כמובן שקניוק קשישא, שזכויותיו כלוחם בתש"ח ופעיל בהעלאת מעפילים וכסופר פורה ומבריק, גדולות עשרות מונים יותר מאלו של מחרפיו, לא התנתק מהלאום היהודי אלא מהדת היהודית, שאת מצוותיה, כפי שהעיד, מעולם לא קיים.

כשלעצמי, אני רואה את היהדות כבופה ענק בחתונה, שכל אחד מעמיס ממנו לצלחת מה שטעים לו. פלוני אוהב את הפסטלים השמנוניים וסולד מהפיצות המרובעות עם הזעתר, אלמוני אוהב את הפיצות עם הזעתר אך מתעב את הפסטלים השמנוניים, ואילו פלמוני בז ובוחל הן בפסטלים והן בפיצות אך מביט במבט כוסף ועורג על סלט הוולדורף אשר עומד מבויש בקצה השולחן. יתכן אמנם שלכל אחד מהשלושה יהיו השגות על העדפותיו הקולינריות של האחר, אך בודאי איש מהם לא ינסה לשכנע או לכפות על הזולת לאכול מה שאינו רוצה. היהדות היא סלט גדול שמכיל היסטוריה ותרבות ופולקלור ושפה ותודעה לאומית וגם דת. בימים עברו הדת הייתה המרכיב הבלעדי ביהדות, כפי שכתב ר' סעדיה גאון - אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, אבל מאז עברו כמה מאות שנים והצטרפו כמה וכמה מרכיבים משמעותיים לזהות היהודית, אשר לדעתי, ולפי הסטטיסטיקה גם לדעת רוב בני הלאום היהודי, חשובים יותר ממרכיב הדת. יש כאלו הסבורים כי כאז כן היום - הדת היא המרכיב החשוב ואף היחיד ביהדות, זכותם, אבל שלא יכפו על אחרים את השקפתם. תראו, אני לא מוצא עניין רב בשעשועונים למיניהם והמשחק 'מי יותר יהודי' לא יוצא מכלל זה, אבל קשה להתעלם מהאבחנה שדווקא הברנשים הטוענים שהם מייצגים את היהודית המקורית והאותנטית הם אלו המרוחקים ממנה יותר מכל מגזר אחר. הם לא יודו בכך אבל החרדים הם כנראה החברה הקוסמופוליטית ביותר בישראל. כיצד הם - שלבושים בבגדי אצילים פולנים מהמאות ה17-18, מדברים ניב של השפה הגרמנית ומקדישים את רוב זמנם לחקירת טקסטים ארמיים שנכתבו בבבל (עירק של היום) באמצעות כלים לוגיים שחלקם פותחו על ידי הפילוסופים ביוון העתיקה - טוענים נגד יהדותם של מי שלא חושב ומתנהג כמותם? הבליל היווני - ארמי - גרמני - פולני הזה הוא פסיפס גיאוגרפי והיסטורי מרתק, מה הופך אותו לנציגות הבלעדית של היהדות? לא ברור לי.

 במובן זה גם אני, כמו יהודים רבים אחרים, יכול להיחשב חסר דת, גם אם כנראה לא אבקש על כך אישור רשמי מבית המשפט, שכן אני מתרחק ונמנע מקיום כל פולחן דתי, גם אם לעתים אני משתתף באירועים כגון הדלקת נרות חנוכה וסעודת ליל הסדר ושאר התכנסויות משפחתיות ממין זה. אז כן, כמו קניוק גם אני לא יהודי מבחינת הדת אבל מרגיש יהודי עד מאוד, מבחינת ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה המשפחתית, והשפה האהובה והתרבות העשירה, החדשה והישנה, והטקסטים שמתוכם אני בוחר מה לאמץ ומה לסלק הצידה, ובכלל אני מסרב בתוקף לקשור קשר כלשהו בין הזהות שלי ובין קיום פולחנים מוזרים ומשונים, אני יהודי מכיוון שאני יהודי, כשם שהצרפתי צרפתי והאיטלקי איטלקי, ואם ישאל אותם מאן דהוא מה עושה אותם צרפתים או איטלקים יביטו עליו כעל אדם מטושטש בדעתו וישלחו אותו בחזרה למקום ממנו בא.

יחד עם זאת, לא הייתי מגדיר את עצמי אתאיסט, מכיוון שכפי שכתבתי באחת הרשימות הראשונות, אני חש, לעתים, ובצורה מסויגת, אהדה לרעיון האלוהות. אני מניח שניתן לכנות אותי אגנוסטיקן או פנתאיסט או שאר שמות של משחות נגד שפשפות, אבל בשביל מה? ילד פרחים נצחי כמוני מעדיף להישאר חף מהגדרות, לפחות בתחום הזה.  

 כל העניינים האלה, שלום כבר שר עליהם לפני שנים, בקול רם ובמילים חדות ומדויקות, בשיר 'אל תקרא לי עם', אבל מסיבה כלשהי לא ניתן להטמיע(!) אותו לכאן, אז במקומו - שיר יפה להלל, גם אם לא קשור כלל וכלל לרשימה. 

הארץ קצת רועשת בזמן האחרון בגלל גילויי הקצנה דתית הקשורים בצורה זו או אחרת לענייני 'צניעות', ואף אני הקטן לא אמנע מטבילת מכחולי בסוגיה הבוערת. הנושא החם כרגע הוא שירת נשים, שחלקים רבים בציבור החרדי והדתי לאומי מוצאים אותה מעוררת מאוד באיזורים מסוימים בגופם, ומשתדלים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, המנעות שנסמכת על דברי הגמרא במסכת ברכות כי 'קול באשה ערווה'. אך האיסורים אינם מסתכמים בשמיעת קול אישה, ובאותו מקום מוכרז כי 'שוק באשה ערווה', 'שיער באשה ערווה', ואף הביטוי 'כל המביט באצבע קטנה של האשה כאילו מסתכל במקום התורף' (כן, בדיוק מה שאתם חושבים). כשלעצמי אין אני סבור שיש דבר רע בערווה, יתרה מזאת, ערווה ממין נשי או גברי עשויה לשובב גוף ונפש במקרים רבים, כל עוד נעשה בה שימוש שקול חוקי והגיוני כמובן. אך רוב הציבור החרדי, ולמרבה הצער גם הדתי - ציוני, מחזיק בהשקפה שונה ממני. האמת היא שאני קצת מבין את הראש, אם אסור להסתכל בערווה עצמה, כפי שכתוב בשולחן ערוך - 'אסור להסתכל באותו מקום (בשעת קיום יחסי מין. ת.י.) שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים', אז כל דבר אחר - קול, שוק, שיער, אצבע קטנה, הופך ערווה, כמו שבעיני ידידו המורעב של צ'ארלי צ'פלין בסרט 'הבהלה לזהב', באין שום דבר מאכל להכניס לפה, הופך הנווד לתרנגולת שמנה. וכך מסתובבים אותם ערוותופובים בעולמם, שהוא מלא וממולא כולו בערוות מזמרות ובדגדגנים מהלכים, ממש כיו הפנר באחוזתו, כשאין להם מפלט אפילו שעה קלה מפני מחשבות הזימה שממלאות את ראשיהם. ואם נקלע יו דנן לאחת השכונות החרדיות, חזקה עליו שהוא תמה מאוד כיצד מצויים בעולם אנשים שסדר יומם עמוס וגדוש בסקס אפילו יותר ממנו, ואולי אף מבקש מהם כמה עצות מקצועיות.

בשנתיים האחרונות, בהן אני גר בירושלים, יצא לי לנסוע לא מעט באוטובוסים, בהם כאלה העוברים בשכונות החרדיות, ולעתים אני נקלע למצבים שהם ספק מביכים ספק קומים, ובכל מקרה תמיד מתמיהים. באוטובוס של אגד יש בדרך כלל רביעיית כסאות, שניים עם כיוון הנסיעה, ושניים נגד הכיוון, ולא פעם ישבתי לבדי כאשר במעבר עומדות ומצטופפות כמה וכמה עלמות חרדיות, ביניהן גם נשים קשישות למדי, ואף אחת לא יושבת למרות שלפני ומצדדי יש שלושה מקומות פנויים, מחשש פן תגע בהיסח הדעת שמלתן הענוגה בבד מכנסי המסוקס. לפעמים אני מרגיש חוסר נוחות מסוים, במיוחד כשאישה מבוגרת עומדת 'בגללי', אבל אחרי שבריר שניה אני נזכר שהן יצרו את החוקים האבסורדים האלה (או מדויק יותר, החוקים נוצרו עבורן, גם אם לא לטובתן) ואני לא אמור לחוש אי נוחות קלה שבקלות בגלל ג'ננת ה'צניעות' שלהן.

מכיוון שדרכו של הבלוג הזה היא לרוב דרך השלום והאחווה, ומכיוון שיש לי יסוד סביר להניח שאם אמשיך לעסוק בענייני החברה החרדית אסטה מהקו הזה ואכתוב מילים לא חמימות במיוחד על אותה חברה, אעזוב אותם ואשטוף כמה מילים על התהליכים שעוברת החברה הסרוגה, אליה השתייכתי גם אני במשך רוב ימי ילדותי ונערותי, והיא מעניינת אותי הרבה יותר. משהו לא טוב קורה שם. כשאמא שלי עשתה שנת שירות באחד הקיבוצים הדתיים בצפון, הם רקדו ביחד, בנים ובנות, וגם שחו ביחד בבריכה. בעיני זו עובדה מדהימה, הרי היום הרבנים הסרוגים מתפלפלים על אורך השרוול של החולצה ועל רוחב הבד של החצאית, ומפרידים ילדים וילדות כבר בגנים, ולפני ארבעים שנה עלמים ועלמות השתכשכו יחד בבריכה בבגדי ים. לא סוציולוג אני ולא בנו של סוציולוג, אבל נראה לי שתמיד הסמן הקיצוני מושך את כל הקבוצה איתו, יש הלכות פסוקות שתמיד היו וקוימו, שבת תפילה כשרות וכו', אבל לעומתן יש מצוות ומנהגים יותר גמישים, שבהם חשוב יותר מהמנהג הוא הפירוש שניתן לו, ומי רשאי לפרש אותו. איך שזה נראה לי, תמיד הרבנים היותר קיצוניים מקבלים את הלגיטימציה והסמכות להכתיב את הטון, על פי הפירושים המחמירים שלהם. זאת ועוד, קיימת סתירה, מאוד מהותית להשקפתי, בקו המחשבה של הציבור הדתי, שהרי לרוב מתייחסים אל הדורות הקודמים כנעלים יותר וצדיקים יותר מאתנו - 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם', 'אנחנו בבחינת ננס היושב על גב ענק' ושאר מליצות המבהירות את נחיתות דורנו לעומת גדולת הדורות הראשונים, אבל מה לעשות שבתחומים רבים אנשי הדורות הקודמים, לא כופרים ופוקרים כבעל הבלוג הזה חלילה, אלא אנשים דתיים ויראי שמיים, חיפפו לא מעט בעסקי ה'צניעות', בהפרדה בין גברים ונשים, לבוש צנוע, כיסוי ראש לנשים נשואות, וכאמור - שירת נשים. הרי באותו קיבוץ דתי היה רב, כך אני משער, והוא ידע שגברים ונשים רוקדים ביחד ושוחים ביחד, ובכל זאת לא הקים קול צעקה ולא התפטר מתפקידו, כפי שודאי היה עושה במקרה של חילול שבת המוני או ערבוב בין בשר לחלב בחדר האוכל, ומכאן אני לומד שגם אם הוא לא כל כך רווה נחת מהעניין, הוא גם לא ראה בו איסור גמור.

אשמח אם מישהו מאנשי המגזר הסרוג יאיר את עיני בסוגיה הזו, ובינתיים, פנינה מוזיקלית עבור אלו שאינם סבורים כי 'קול באישה ערווה'.

לא ההוא, נו, אני לא עד כדי כך עתיק. כרגיל, ימי חג ומועד מחזירים אותי לימי נעורי האדוקים והדי עגומים. את התפילות של יום כיפור אני לא ממש זוכר, רק שביבים מה'עוקד והנעקד והמזבח' שהוא פיוט חביב למדי, גם אם התוכן לא חינוכי במיוחד. בעיקר אני זוכר את מספרי העמודים החותמים את התפילות - 301 בשחרית ו380 בנעילה, בסידור רינת ישראל, ואת השמחה העצומה כשהתברר שמסיבה כלשהי מדלגים על מספר עמודים מתוך 'אבינו מלכנו' (שמחה מיותרת לחלוטין, מכיוון שהזמן שהתפנה נוצל לעוד סלסולים בסוף תפילת נעילה).

מלבד העניינים האלה אני סוחב טראומה קטנה מהוידוי. מי גדולים ומוכשרים יותר מחכמי הדת היהודית במצב הצבירה האורתודוקסי שלה לעורר רגשות אשמה על חטאים ופשעים דמיוניים. כשהייתי קטן ואדוק ומושפע וטיפש עד אימה כלל לא נראה לי מוזר שאני אמור להתווודות על פשעים שלא ביצעתי ושאין לי שום כוונה לבצע - על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות, בכפות שוחד, בנשך ובמרבית... תגידו דוסים יקרים, התחלקתם על השכל? משפחת קורליאונה עשיתם אותנו. למה זה טוב כל רגשות האשמה המומצאים האלה? אנשים עושים מספיק מעשים רעים, ולפעמים מתחרטים ומצטערים עליהם, אז למה לדחוף להם עבירות פיקטיביות? 

בישיבה התיכונית בה למדתי, ואשר מחשש עינא בישא לא אכתוב את שמה, ורק אציין כי היא שוכנת בשכונה ששמה מתחרז עם המילים 'עיט לבן', היו מצרפים לנוסח הוידוי שניים שלושה עמודים מודפסים ועמוסים בעוד חטאים מלוא החופן, למקרה ששכחנו ולא הלקינו את עצמנו מספיק עם אלה המופיעים במחזור.

כבר הרבה זמן שאני לא מבקר בבית הכנסת, גם לא בכיפור, אבל אני זוכר בחיוב מסוים את התפילה בבית הכנסת הספרדי אותו העדפתי לעתים קרובות על בית הכנסת האשכנזי, הקרוב יותר לבית. הייתי הולך אליו כדי להתחבר לשורשים המזרחיים הקלושים שלי, וגם כי איכשהו הפיוטים והשירים בנוסח התפילה האשכנזי תמיד מדיפים ניחוח קל של פוגרום וקוזאקים והעיירה בוערת וצרות צרורות ואנחות שנשמעות מפה ועד ורשה, והופכים את העסק למאוס יותר מכפי שהוא גם ככה, אבל בעיקר כי התפילה שם נגמרת מוקדם יותר.

לגבי הצום, אני לא צם כבר מספר שנים ביום כיפור. חישוב מהיר מעלה שאם צמתי את כל הצומות השנתיים - שישה במספר, מגיל 12-13 עד גיל 22-23 יוצא שלא אכלתי במשך 60 ימים שהם חודשיים רצופים, כך שלפחות הקיבה שלי שילמה את חובה לחברה. מה שכן, אני לא מתכוון לזלול ולטרוף יותר מדי, רק מזונות קלים, גבינה וירקות וכיוצא באלה. זאת מכיוון  שלא תהיינה הזדמנויות רבות להתקרב אל המקרר והמדפים והמגירות, בהתחשב בבני המשפחה האדוקים שיסתובבו בבית מדי פעם, גם מתוך הזדהות מסוימת עם אותם בני משפחה, ועם קהל הצמים בכלל, וגם כדי להתקרב אל הטווח הרצוי של אדוננו ה BMI, שבזמן האחרון רחק ממני מאוד, ואף אני בעוונותי התרחקתי ממנו, ואני מביט עליו במבט עורג, והוא מחזיר לי במבט שוקק, ושואל בעצב מדוע זנחתי אותו, מדוע העדפתי את העוגות והבורקסים ושאר הבצקים והתופחים והמתנפחים על קרבתו המיטיבה והבריאה. ואני בוש ונכלם, ורוצה מאוד מאוד לשוב, אלא שיצרי חלש וחכי דורש וקיבתי הולכת ומשתפלת לכאן ולשם, ואם בימי סליחות אנחנו נמצאים הרי שבראש ובראשונה אני מבקש את סליחתה ומבטיח בפעם המי יודע כמה לשוב בתשובה שלמה, תשובת המשקל, כפי שהיא ידועה בקרב יודעי רשומות.

לצמים - צום קל ומועיל, ולאלו שלא צמים - הרבה סרטים טובים בDVD.

ברשימה שכתבתי לפני מספר שבועות על ענייני אלוהים ואלוהות, הזכרתי בחטף שיש לי עניינים פתוחים ולא פתורים עם הנצרות, או ליתר דיוק עם יהודי גלילי אחד ששוטט באיזור לפני אלפיים שנה, ועכשיו הגיע שלב ההרחבה.

זה לא סוד שישו זכה ליחסי ציבור רעים מאוד לאורך הדורות, חז"לינו, שהדמיון שלהם עבד שעות נוספות, סיפרו עליו ניסים ונפלאות, שהיה תלמידו של תנא בשם יהושע בן פרחיה (שלמעשה חי מאה שנים לפני זמנו של ישו) ובגלל שאותו יהושע נזף בו כי ריכל על איזו פונדקאית טרוטת עיניים, הוא נעלב ויצא בשאלה. או שהסית וכישף והדיח את ישראל וחכמי הסנהדרין דנו אותו למוות (למרות שבאותה תקופה לא היתה להם הסמכות לדון בענייני נפשות, אלא רק בדיני ביצי שור שנגח את הפרה ביום טוב וכיוצא בזה) ושאר סיפורי בדים. ועד היום האדוקים בשנאת ישו מקפידים לא לנקוב בשמו אלא לכנותו 'אותו האיש', או להוסיף גרשיים מעל שמו כשהם מכוונים לראשי התיבות ימח שמו וזכרו. עניין די מלוכלך אם תשאלו אותי, כאילו אנשים, בחייכם, הבנאדם תלוי על הצלב, עם מסמרים בידיים וברגליים, ועיטים ונשרים עוד שניה נותנים לו ביס באוזן, ואתם עושים לו קרניים? לא יפה.

לפני כמה שנים איזה רב או עסקן דתי מאור יהודה שרף ספרי ברית חדשה והארץ רעשה שלוש דקות, ואחר כך שקטה. אבל אם אותו עסקן היה טורח לפתוח את הספר לפני ששרף אותו, הוא היה מגלה שמדובר בטקסט טרחני ומשעמם עד אימה, בודאי בהשוואה לתנ"ך גדוש הקרבות והניאופים, ואם היה מדפדף בו קצת היה מגלה שהמכנה המשותף בינו ובין ישו הוא רחב בהרבה משחשב. בסך הכול מדובר ביהודי דתי, שמרן ולאומן די קנאי שהעיד כי כוונתו אינה לבטל אפילו מצווה אחת מהתורה אלא לקיים אותה, ובמקום אחר הוא מסרב לברך את בתה החולה של אישה לא יהודיה בנימוק שלא ראוי שהאוכל של הילדים יגיע לידי הכלבים (!) וכיוצא באלה אמירות בעלות ניחוח גזעני שרבנים מסוימים בני ימינו היו חותמים עליהן ללא היסוס.

כן, היו לו פאקים לבחור, אי אפשר להתעלם מהם, אבל בהשוואה לרוב הדמויות המקראיות ישו הוא דובון אכפת לי חמוד, בודאי אם נזכרים בפרטים מסוימים בביוגרפיה של גיבורים קאנוניים כמו דוד, שחוץ מעובדת היותו נעים זמירות ישראל, היתה לו גם חיבה יתרה לנשים נשואות ולעורלות פלשתים, או אליהו, שבמטמורפוזה שרק אלוהים יכול להסביר, הפך מקנאי שטובח מאות אנשים לסבא החביב של בדיחות ליל הסדר, או אלישע שבמקום לוותר על הסקפטיות העדיף לקרוא לדובי דוב כדי שיקרע את הצורה לכמה ילדודס שצחקו לו על הקרחת. ישו, בניגוד לטיפוסים התנ"כיים האלה, לא עשה רע לאף אחד. מקסימום אפשר להאשים אותו שהיה נודניק ואהב לספר משלים משעממים, וששכח כמעט תמיד לקחת את הכדורים שלו. זהו.

מלבד זאת, אני מחבב אותו ומזדהה איתו. כמוהו, גם אני יהודי שחי בארץ ישראל ומסמר נעוץ לו בכף רגלו הימנית, אלא שאת שלי הכניס רופא אורתופד ולא חייל רומאי. חוץ מזה ישו נותן תקווה לאנשים שלא הכי הולך להם בחיים. תראו, הבנאדם מת בגיל שלושים ושלוש וגם עד אז החיים שלו לא היו סיפור הצלחה. הוא היה בתול (אם מתעלמים מהסיפורים הפנטסטים של דן בראון) שלא היה אף פעם בחו"ל (אם לא מחשיבים את שנות הינקות הכפויות במצרים) בלי עבודה נורמלית (בהנחה שמטיף ועושה ניסים הם לא החלום הרטוב של אמא יהודיה כלשהי). במילה אחת: לוזר. אבל הלוזר הזה הפך לסמל פופ, אליל המונים, מגה סטאר, אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של המין האנושי.

הרבה פעמים השנאה נובעת מהדברים האיומים שעוללו במהלך ההיסטוריה ברנשים נוצרים לא נחמדים במיוחד כמו הצלבנים והאינקויזיטורים, אבל להעמיס את כל הזוועות על גבו השחוח של ממשיל משלים מעופף אחד זה מגוחך, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על כל מעשי הטבח שיעשו בשמו. הרי אף אחד לא מאשים את אלפרד נובל בגלל המצאת הדינמיט, ואף אחד, חוץ מזן ירוד במיוחד של מחב"תים, לא מאשים את דארווין בגלל שכמה פסיכופתים דוברי גרמנית לקחו את התגליות המדעיות שלו וסילפו אותן כדי להצדיק מעשי רצח המוניים, אז למה להאשים את ישו במסעות הצלב ובאוטו דה פה ובפוגרומים שהתרחשו מאות ואלפי שנים אחריו. אם נחוץ לכם מאוד לשנוא מישהו אתם יכולים לשנוא את פאולוס, שבפועל הוא האיש שהתחיל את כל העסק הזה שנקרא נצרות. כי ישו היה אולי חזק בהטפות ובמשלים ובמעשי נסים, אבל חלש בשיווק, הוא ניסה למכור את הרעיונות שלו רק ליהודים שלא ממש השתגעו עליהם. פאולוס שהיה יזם נבון הבין שהשוק היהודי הוא קטן ורווי משיחים ושאר טיפוסים עם קו ישיר לבוס הגדול, ואם הוא רוצה להצליח הוא חייב למצוא שווקים גדולים יותר ולהגדיל את האטרקטיביות של הסחורה שלו. לכן בצעד עסקי מבריק הוא התחיל להטיף גם ללא יהודים וביטל כמעט את כל המצוות המעשיות.

מי שקורא את השורות האלה ומדמיין אדם חנוט בצווארון כמורה מתיז עלי מים בעודו ממלמל פסוקים בלטינית, יכול להירגע. אם לא הבהרתי את הנקודה עד עכשיו, אציין כי אני מתרחק מאוד מאוד מכל דת ממוסדת, ולמעשה הסיכוי שהרב אלישיב והרב יוסף יתנצרו גדול מהסיכוי שאני אתנצר, מכיוון שהם כבר מקיימים את הפרקטיקה של דת ממוסדת אחת, ולכן המרחק שעליהם לעבור בדרך לדת אחרת הוא קטן מהמרחק שאצטרך אני, שמסתייג מכל דת וכת שהיא, לעבור. אני בסך הכול מרגיש חיבה לדמות שהיא ספק היסטורית ספק דמיונית, אבל בכל מקרה אנושית מאוד, ומעוררת חמלה והזדהות.

בנימה אישית אשתף כי התלבטתי אם לכתוב את הרשימה, ולאחר הכתיבה לא הייתי בטוח אם להעלות אותה, ואת השיר היפה ששר ג'וני קאש זצ"ל. התלבטתי מכיוון שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, וקרוב לודאי שכתיבה בנימה אוהדת עליו לא תתרום לפופולריות שלי (למה עכשיו אני מה זה פופולרי, שלמה ארצי ושלום חנוך מחממים אותי לפני הופעות). אבל כפי שעיניכם רואות, בחרתי להעלות אותה, כי לבלוג הזה יש מספר מטרות, ואחת מהן היא אימון אישי. יש לי נטיה מגונה במקצת, שלפעמים מתדרדרת למחוזות לא בריאים במיוחד, להחשיב את דעתם של אנשים יותר מהנחוץ. האם יאהבו מה שכתבתי או מה שאמרתי? האם יחשבו עלי דברים טובים או רעים? האם יבוזו ויבחלו בי מאוד מאוד ולא ירצו יותר לקרוא אותי או אפילו לומר לי שלום במסדרון? אז כתיבת הרשימה היא במובן מסוים אימון, אימון במנוחה מהספקולציות הטורדניות ומהנסיונות האינסופיים לקלוע לטעמו של כל אחד, ולהתחבב ולנסות להיות מוערך על ידי כולם, בקיצור, אימון בזריקת זין (וכתיבת הביטוי זריקת זין היא בעצמה חלק מהאימון בזריקת זין, ועצם כתיבת המשפט 'כתיבת הביטוי זריקת...' בסדר, הרעיון מובן). אני מניח שאם האימון היה מגיע לשלב מתקדם הפסקה האפולוגטית הקודמת כלל לא היתה באה לעולם, אבל אני רק בהתחלה ומקווה להשתפר.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו אתם יכולים לתלות, או ברוח הרשימה, לצלוב אותי. רק תעשו לי טובה, תחטאו את המסמרים קודם, זיהום, רק זה חסר לי עכשיו.

בזמן האחרון יוצא לי להאזין לרדיו לעתים תכופות, ולפעמים, בעוונותי ושלא בטובתי, אני מוצא את תנוכי אוזני משולחים בכיוונה של תחנה אזורית כזו או אחרת. השבוע שמעתי באחת התחנות האלה את השיר 'מי שמאמין לא מפחד' שכתב יוסי גיספן ושר אייל גולן. כמובן שכיצור המשוטט על פיסת היבשה המיוזעת שלנו אין לי האפשרות שלא להיתקל בפנינה הזו פה ושם, אך זו הפעם הראשונה בה אני שומע את היצירה מתחילתה ועד סופה ומזדמן לי להרהר בה. המסר העובר כחוט השני בשיר נמצא בפזמון הטוען כי 'מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם'. מבחינה לשונית - תוכנית לא קשה להבין את הרעיון:

מי שמאמין -  לא מדובר במאמינים בני דת האיסלם והנצרות, או במאמינים בדתות המזרח הרחוק, ובודאי שלא עובדי אלילים ופגאנים למיניהם, אלא בבני הדת היהודית בגרסתה האורתודוקסית הרכה כפי שתופסים אותה הכותב והמבצע. לא מפחד את האמונה לאבד - האמונה ביחסי הגומלין הסימביוטים בין 'מי שמאמין' ובין 'מלך העולם', כפי שמפורש במשפט הבא. ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם - צוררים מובהקים כגון קוזאקים, נאצים, מחבלים וכו'.

נדמה לי שזה השיר הרשמי של נבחרת ישראל בכדורגל, וכמו שהיא נראית רק סיוע ישיר של מלך העולם, או גיור והתאזרחות המונית של כל נבחרת ברזיל, יכולים לעזור לה, ושתי האפשרויות סבירות במידה שווה, כך שמה שנשאר הוא לנסות להבין את המסר הצפון בשיר.

בעוד שאת החלק השני של המשפט יכול להפריך עיון חטוף בכל ספר היסטוריה לכיתה ז', הרי שחלקו הראשון מצריך עיון גדול, ואני מודה שהפכתי והפכתי בו, ועדיין לא בטוח שהצלחתי לרדת לעומקו. איך יכול גיספן לקבוע בפסקנות כזו כי האמונה היא משאב עמיד בפני השתנות וכליה כאשר אפילו הלל הזקן הזהיר - 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', ואסמכתא לדבריו נמצאת בגמרא במסכת ברכות - 'שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי'.

מאוד קשה לי עם הקביעה הזו, ואם תנסה לטעון כי המחבר כתב את הדברים רק כדי להשלים חרוז, הרי שודאי היה יכול למצוא חרוז אחר שיהלום את המשפט כמו 'מי שמאמין לא מפחד כרטיס ווינר במאתיים שקל לגרד', או 'מי שמאמין לא מפחד עם חוקרי מס הכנסה להתמודד' וכיוצא בזה. אלא שנראה לי שגיספן וגולן מביעים בשורות האלה טענה תיאולוגית עמוקה שכדי להתמודד איתה צריך לפתוח כמה ספרים. 

ישעיהו לייבוביץ' הבדיל בין שני סוגים של אמונה, אמונה שתכליתה מילוי צרכיו ורצונותיו של האדם, ואמונה שתכליתה מילוי רצון האל וידועה כ'אמונה לשמה'. אף על פי שאין איסור באמונה שלא לשמה, ולעתים היא אף מומלצת כאשר יש סיכוי שמתוך קיום מצוות שלא לשמה יקיים אדם מצוות לשמה, הרי שהיא נחותה בדרגתה מאמונה לשמה. גם הרב סולובייצ'יק מציג בחיבור 'איש האמונה' גישה קוטבית לחלוטין לאמונת הסבבה הכפיים והנענועים כפי שהיא מיוצגת בשיר של גולן:

"האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דביקות באלוהים ובין יאוש שעה שחש כי נעזב על ידי האלוהים, ואשר משוסע בגלל הניגוד המובלט בין הערכה עצמית ובין התבטלות - תפקידו קשה היה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו. תהא זו עזות יומרנית אם אנסה להמיר את חוויית האמונה מליאת הסתירות והסבל בחוויה רוויית אושר והרמוניה, בעוד שגדולי האמונה במקרא חיו חיי גבורה תוך חוויה מסותרת וטראגית זו." 

אז לפי לייבוביץ' האמונה של גיספן וגולן היא אמונה שלא לשמה, אמונה תועלתנית שתכליתה קבלת טובות הנאה שונות, כפי שנכתב באחד מבתי השיר 'יש אלוהים אחד גדול, הוא בעולם הזה נותן לנו הכל'. סוג כזה של אמונה הוא אמנם נסבל אבל לא ממש נחשב. מלבד זאת יוצא גיספן בשירו נגד תפיסתו של הרב סולובייצ'יק הגורסת כי חייו של איש האמונה הם בהכרח חיים מיוסרים ומלאי קונפליקטים. חוויית האמונה שלו שונה לחלוטין ומלאה יותר בהופעות ובתמלוגים וקצת פחות בסתירות ובסבל. כאשר הוא טוען שמי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, הוא מצהיר כי למרות שאמונתו מבוססת על פנאן כיופים וציפיה לתגמול, ולכן נזילה ושברירית ומועדת להתפוררות כשהמצב יהיה פחות נחמד, הוא עדיין יחזיק בה גם בזמנים קשים, וזו דרגה אמונית גבוהה מאוד.

אני מניח שכל אחד מהאנשים המאמינים נמצא במקום כלשהו על הסקאלה שבין האמונה התובענית והמיוסרת כפי שמציגים אותה לייבוביץ' וסולובייצ'יק ובין אמונת הבחאווה של גיספן וגולן, ולפעמים הן דרות אצל אותו מאמין בכפיפה אחת. כשלעצמי אני לא נמצא בשום מקום על גבי הסקאלה הנ"ל אלא דפוק וזרוק הרחק הרחק מחוץ לטווח, ואף אחד מהאדונים הנכבדים שהוזכרו לא דר אצלי בשום כפיפה, אבל זה כמובן לא מונע ממני לשרבב את חוטמי בהנאה מסוימת מפעם לפעם לעניינים האלה. 

את הפוסט הקודם כתבתי בחוסר חשק, באמצע הכתיבה נמאס לי ורציתי להיפטר ממנו, ורק שינון חוזר של המשפט הארכיאולוגי התחלתי ולכן אסיים, דרבן אותי לגמור אותו. למה? כי במהלך הכתיבה הרגשתי שיש פיל בחדר, ובזמן שהוא מחרב את השטיח והקירות והארונות, אני מנקה אבק מהתריסים. זה לא שהמצב המדיני וההתרחשויות העתידיות לא מעניינות אותי, כמו כל אזרח שגר במדינה הזאת יש להם נגיעה אלי, אבל מבחינה אישית, שיחות השלום והשטחים וספטמבר וכל הסיפורים האלה רלוונטים לחיים שלי בערך כמו הבחירות לעיריית קינשאסה, כי כרגע יש עניינים שמציקים וטורדים את מנוחתי ועליהם דחוף לי הרבה יותר לכתוב, פשוט אני לא ממש יודע מי האנשים שנכנסים לכאן וקוראים, ולא בטוח שיש טעם לכתוב על נושאים אישיים לעיני מספר חד ספרתי של קוראים אנונימיים, בשביל זה אני צריך לעמוד על קרקע מוצקה בהרבה.   

אז מה כן?          

בובי פישר נפטר לפני ארבע שנים, אמרו עליו שהיה גאון שחמט. בשחמט אני מבין קצת ובגאונות אני לא מבין כלום, מה שבטוח הוא שפישר שבר הגמוניה סובייטית בת עשרות שנים כשזכה בתואר אלוף העולם בעיצומה של המלחמה הקרה. מלבד זאת היו לו לא מעט התבטאויות אנטי אנושיות מאוסות, ובכללן אנטישמיות, עניין קצת מתמיה בהתחשב בעובדה שלפחות הלכתית, פישר היה יהודי, אבל מובן על רקע התרופפות ברגים ארוכת שנים. זה לא משנה את היותו של פישר סמל תרבות עבור רבים, וזיכרון ילדות רחוק עבורי מימים משובצים שחור ולבן. כתבתי את הסיפור יומיים אחרי שנפטר, היארצייט בחורף, אבל אני מעלה אותו עכשיו.

                                          הקרב האחרון של בובי פישר

כשנמאס לבובי פישר לברוח מהשדים הוא הולך לשחק שחמט מול אלוהים. הכול התחיל בראיון שבו התרברב שיוכל להביס כל שחמטאית ללא פרש ולנצח את אלוהים במגרש הביתי שלו. אף שחמטאית לא הסכימה להיות שותפה למשחק מגוחך כזה אבל אלוהים דווקא נענה לאתגר. מאז בכל שנה עולה פישר על מטוס, נוחת בנתב"ג, לוקח מונית שירות לירושלים ומונית ספיישל לכותל, חובש כיפת קרטון, נותן חמישים סנט לקבצן שעומד ליד הברזיות, רושם כמה אותיות וספרות על פתק לבן וטומן אותו בין הסדקים שיחי הצלף והיונים בפינה המערבית של הכותל. למחרת הוא חוזר לשם, מסתכל ימינה ושמאלה וכשאף אחד לא רואה הוא מוציא מבין הסדקים פתק שחור, מעיין בו מספר שניות, מכניס לכיס ועוזב.

בפתיחת המשחק, כאשר כל המהלכים ידועים והכלים מוזזים מצוות אנשים מלומדה, פישר מתאכסן בהוספיס האוסטרי ובודק מספר פעמים ביום אם היריב ביצע מהלך, בהמשך, כשהמצב הופך סבוך יותר ודורש מחשבה עמוקה ומרחיקת טווח הוא עובר לאכסניית נוער במערב העיר ומגיע אחת לכמה ימים.

הקצב האיטי של המשחק לא מתאים לפישר, כשהגיע לכותל בפעם הראשונה ביקש לשחק עם הקצבת זמן אבל המאבטחים בכניסה לא אפשרו לו להיכנס עם השעון המתקתק והחרימו אותו. מלבד זאת, המשחק נערך בימות החול בלבד, אלוהים לא כותב בשבת מטעמים דתיים ופישר נאלץ לכבד את אמונתו. יתרון הביתיות של אלוהים מתקזז עם העובדה שהוא תמיד משחק בכלים השחורים, שני היריבים מוותרים על מלחמה פסיכולוגית ובפתקים הלבנים והשחורים כותבים רק את מהלכי המשחק ללא טראש טוקס או ויכוחים תיאולוגים מיותרים. 

רובם המוחלט של המשחקים מסתיים בהכרעה, וכאשר מעיינים בביוגרפיות של שני השחקנים ולוקחים בחשבון את האופי הפרפקציוניסטי שלהם, שלעיתים הוקצן אף מעבר לגבול הטעם הטוב, ניתן להבין מדוע כמעט אף קרב לא הסתיים בתיקו. כאשר אפֵסה תקוותו של אחד הצדדים הוא טומן פתק אדום בין הסדקים כדי להודיע על כניעתו, ואז חוזר פישר לשדה התעופה וממריא בחזרה אל מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית.

במשחקים הראשונים, כששני הצדדים עוד דשדשו בשלב הגישושים, פתח פישר בה4, אך כאן היה לו לרועץ זלזולו בחשיבות לימוד כתבי הקודש, וכתוצאה מכך חוסר ידיעה מוחלט באורחו ורבעו של האל, שכן אלוהים השיב בג5 והיכה אותו שוק על ירך, ואכן חשוב לדעת כי מי שאלוהים נלחם בו בסיציליאנית – שאלוהים יעזור לו. בלית ברירה המיר פישר את פתיחות רגלי המלך האהובות עליו בפתיחות רגלי המלכה, ומכאן ואילך היו התוצאות שקולות, פישר הצטיין בגמביט המלכה, נרצה או נדחה, ואילו האל ברוך הוא ניסה למשכו אל עבר ההודית של המלך.

גם בתקופות סוערות הקפיד פישר להגיע מדי שנה אל הקרב, לא אינתיפאדה ולא פיגועים מנעו ממנו לבוא. נדמה כי הדו קרב עם האל השקיט בדרך כלשהי את הסערה התמידית שהתחוללה בנפשו, כאילו רק אז, כשהוא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין אנושי לאלוהי בגמביט המלכה הנדחה מול קיר האבנים ההרודיאני, הוא מצליח להשתחרר מכל הפרנויות והקנוניות היהודו- סובייטיות- אמריקניות שסגרו עליו כבכפאי, ולחזור לימי הזוהר שלו כאלילם הנערץ של יורמי שנות השבעים.

בסוף נמאס לאלוהים משחמט. ומפישר. במשחק האחרון פתח פישר בה4, כמו נזרקה בו רוח נבואה וידע שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לבחור בפתיחה שאהב. אלוהים, במחוות מנצחים השיב בה5 ונתן לו לקרוע אותו בגמביט המלך. כמה שבועות אחרי המשחק נפטר בובי פישר בגיל שישים וארבע, כי בנוסף לשליטה מופלאה בכל דקויות ההגנה הסיציליאנית, לאלוהים יש חוש מפותח מאוד לסימבוליקה. 

לאחר העלאת הפוסט הקודם התגלגל לידי, פלאי פלאים, מסמך נדיר מהגניזה הוינאית, ובו תורף דברי התפכחותו של פוקר אחד, אוכל נידות בועל שפנים ומחבק סוסים, לאחר עליית נשמתו לגנזי מרומים. ואני מביא את המסמך ככתבו וכלשונו, למען ירוץ בו הקורא, והדברים בהירים מאירים וצהירים, מחממים כל לב ירא שמיים, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף עם קצת חריף בצד. יאללה, play.

מתי, ובהתחלה הכול דפק בדיוק כמו שציפיתי, כלום שחור וסמיך, אבל מיד ראיתי אותו, יושב על כיסא פלסטיק של כתר, קצת מכריס, הרבה מדובלל, הוא החזיק ביד שקית ביסלי בצל ריקה כמעט לגמרי והסקתי שהוא נמצא כאן כבר הרבה זמן, נו, בקיצור, ג'ורדן.

ג'ורדן?

לא ג'ורדן ג'ורדן, הוא לבש את הגופייה של ג'ורדן, היא קצת לחצה לו על הבטן ונראה שכל המעמד די מביך אותו.

- מי אתה, שאלתי בישירות פילוסופית אופיינית.

- אני אלוהים.

- אבל אלוהים מת.

- מעניין, מי אמר?

- אני

- אתה?

- כן, אבל אל תיעלב.

- יש לך סימוכין?

- לא, אבל הרבה מאוד אנשים הסכימו איתי, תראה, לפני שהגעתי לכאן, בחיים האזרחיים, הייתי פילוסוף, וקצת קשה להתפרנס במקצוע, מי כבר קורא היום ספרי פילוסופיה, ועוד בגרמנית, אז חשבתי על סלוגן שיתפוס, כמו הכיבוש משחית או העם עם הגולן, כזה שאפשר יהיה להדפיס על סטיקרים ולעשות בוכטות: אלוהים מת, מאוד קליט, מאוד מתנגן, אפשר להלחים: אלוהימת. אפשר להלחין: אלוהיהים מת, אפשר אפילו להתחיל עם בחורות: אלוהים מת, רוצה להכיר אותי במקום? מאוד ורסטילי.

-  צר לי, טעית.

- כן, איזה זין הא, אגב למה אתה לובש את הגופייה של ג'ורדן?

 - צריך איזה סימן היכר, אחרת אנשים לא ידעו למי לפנות, אתמול הייתי ג'ימי הנדריקס, שלשום מדונה, הדמות שלי לא הכי מוכרת בציבור, אתה יודע, אין לי דמות הגוף ואין לי גוף. ככתוב.

- מה כתוב?

- לא משנה

 - אם אנחנו כבר מתראים אולי תענה לי: האדם הוא אחד משקרי האל או האל הוא אחד משקרי האדם?

 - מה?

 - זה ברור, מי שיש לו למה למענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל איך.

 - שיט! פילוסוף! חשבתי שכבר נפטרתי מהם, שבוע שעבר היה כאן דקארט, לא הפסיק לחפור: אני חושב משמע אני קיים, אני מטיל ספק משמע אני קיים, אני קיים מפני שאני מטיל ספק. בסוף זרקתי אותו לכף הקלע, אני סובל משמע אני קיים.

 - אין ספק (ניטשה, ההתפכחות)

לעתים שואל אותי מאן דהוא, לרוב עלמת חן כלשהי באחת מאותן שיחות פרה – כישלון דייטים, אם אני מאמין באלוהים, ובמקום להרביץ הרצאה מלומדת על האל האימננטי והאל הטרנסנדנטלי (זה של רופאי השיניים) אני מגמגם או נכשל בלשוני, וככלות הכול יוצא גם כופר וגם דביל. אז כדי לעשות מעט סדר בכאוס האלוהי, להלן מספר מחשבות אפויות למחצה, מבושלות לשליש ולרביע, וצלויות באופן מינימלי רק במידה המונעת שבירת שן.

אני עוד זוכר בימי עלומי בישיבה התיכונית, כשרב או אישיות חינוכית מסוג אחר, סיפר לנו בהתפעלות על ילדים רכים שהתחנכו במסגרת קומוניסטית, בה השתדלו מאוד להוציא את האל מחדרי המשחק והלימוד, אבל למרות המאמצים הזאטוטים גילו את האל באופן עצמאי, מכאן ראיה שהאמונה בכוח שמיימי טבועה אינהרנטית (כך?) בנפש האדם. נשמע טיעון לא רע עד שנזכרים שגם ילדים המתחנכים בלי לשמוע סיפורי שדים ופיות יוצרים כאלה בדמיונם, כך שמקסימום ניתן להסיק כי במוחם של ילדים רכים גדולה השפעתו של הכוח המדמה, וכשהוא מדמה, הכוח הזה, נבראים באמצעותו יצורים אגדיים ומופלאים, ביניהם גם אחד, אלוהים.

באחת הפעמים בהן נדרשתי לסוגיה, במסגרת הדרכת טיול של כיתות תיכון שקר טכנולוגי כלשהו (מותר לומר ערסים?) התשובה הקצרה והלא מנומקת לשאלה (לא) גררה גידופים חרמות ואף אבן אחת שהתעופפה בכיווני. אז אולי כאן אוכל לתת תשובה קצת יותר מפורטת, בתקווה לזכות בתגובות ענייניות יותר ועוינות פחות.

אני חושב עליו לפעמים, על הבוס הגדול במרומים, פחות מאשר בעבר, אבל עדיין נזכר בו, לא בזמנים קשים, אלא יותר ברגעים של התרוממות רוח. רגעים כאלה, לעתים מתווכים בצורה עקיפה באמצעות נופים רעיונות או צלילים, ולעתים בדרכים ישירות על ידי טקסטים דתיים או בעלי אוריינטציה דתית, רובם, גוועלד, עם ניחוחות נוצריים, אבל זה נושא לפוסט נפרד.

אני לא מאמין באלוהים האורתודוקס הזעפוף, הרס"ר הפנקסן שמחלק צפה פגיעה לכל מי שלא מתיישר עם הדרישות שלו, אבל אני אוהב את הרעיון של אלוהים, את התקווה שהוא נותן לכל כך הרבה אנשים, גם אם זו לעתים תקווה שאין סיכוי לממש, אני שמח על הנגזרות האמנותיות של אלוהים, הציורים, הפסלים, השירים, הייצוגים, הכנסיות היפהפיות של עין כרם, החמימות של ליל שבת עם הכיסאות המרופדים בבית הכנסת ובורקס הגבינה אחר כך בבית (לא יודע איך להסביר את זה, אבל מאז שהפסקתי ללכת לבית הכנסת הם הרבה פחות טעימים).

אני מאמין גמיש, ואלוהים שלי הוא גמיש, כזה שאפשר יום אחד להאמין בו קצת, ולמחרת לא להאמין כלל, אבל כשעולה צורך אפשר בלי להתבייש לכתוב לו פתק ולטמון בין החריצים בכותל או בנעל בית, או לדמיין אותו, כמה הוא בודד שם למעלה בשמיים, או איפה שלא יהיה, מתגעגע לכל החברים והיריבים מהעבר, לבעל, לעשתורת, לזאוס, לאוזיריס, לתור ואודין, שנכחדו ונעלמו והשאירו אותו עצוב וזקן עם הדרשות של הרב עובדיה ביאזדים ומיליארדים של סינים והודים להאכיל.  

במיוחד אני אוהב את שמות האל. העושר, המגוון, סופרמרקט עצום שנוצר לאורך השנים בתהליך אבולוציוני של פחד והרחקה. אלוהים ואלוקים וצבאות וצבקות ושדי וה' וד' ואלי וא-לי וקלי, מבטיחים תמיד תכנית גיבוי למקרה שמשהו ימחק, אם לא בבית אפשר לנסות בנייד או במשרד. ואותו השם הוולדמרטי האיום והנורא שכאשר הוגים אותו, שביטים נופלים בתולות מתעברות וצבים לומדים לעוף. זה שנקרא אדוני, נכתב יהוה, ובכתבים ובקבצים קפדנים יותר גם יקוק או ידוד. ואני בעד, בהחלט, זורם לגמרי, למה לא. זה מאוד טבעי שכח יצירה שהודחק ודוכא בכל כך הרבה איסורים וחרמות, ימצא פרצה בשדה מסוים, וישתולל שם עד דלא ידע. מעניין איך יתפתח שוק שמות החיבה האלוהיים בעתיד, בעוד מאה - מאתיים שנים. האם תשלוט בו קצרנות חמורת סבר המצמצמת את הישות האינסופית חובקת הכל לאות אשורית יחידה ומעליה פסיק. משפילה את אלוהים ומורידה אותו למדרגת קצין שב"כ זוטר או מזכירה מוטרדת החוסה בצל איפול תקשורתי. או שאולי יתרחש תהליך הפוך, של תוספת קרבה ליבוב וחמידות לשמות החיבה. כשימאס מאלוקים אפשר לעבור לאלוגים, אלוזים, אגוזים, ינבוטים, ינשולים, השמיים הם הגבול, אם יהוה הפך לפקיד האפור ד', למה שלא ילך בכיוון הנגדי ויהפוך לליצן מסיבות ילדים ינשולי?