תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

עניינים משמחים למדי מתרחשים בגזרתי בזמן האחרון, אבל אני מעדיף לא לפרט יותר מדי בשלב הזה כדי אל"ף - לא לפתוח פה לכל מיני יצורים דמוניים ועל טבעיים, שודאי קוראים באדיקות את הדברים שאני כותב כאן, ומחפשים בין השורות איך לעשות לי רע על הנשמה, ובי"ת -  מכיוון שכבר זמן מה אני מנסה לאמץ מדיניות של 'אפס ציפיות - אפס אכזבות', ולמרות שבדרך כלל זה בא קומפלט גם עם אפס אחוזי יישום, אני מנסה להקפיד כמה שאפשר. 

מלבד זאת, התכנסתי כאן כדי לאחל שנה טובה, כל הברכות שהורעפו בראש השנה העברית תקפות גם עכשיו. אני כמובן מתנגד בכל תוקף לנסיונות המגושמים לקשר בין חגיגות השנה האזרחית החדשה ובין תאריך מותו של אפיפיור עתיק שצרר יהודים להנאתו, כאשר כל בר בי רב יודע שמדובר בסך הכול בחתול מגודל בעל תאווה בלתי נשלטת לציד קנריות צהובות, ואע"פ שיש לי חיבה יתרה לבעלי כנף, גם לאלו שבעוונותיהם אינם משתייכים למשפחת התוכאים, אין אני סבור שראוי להשבית את שמחתם של המוני חוגגים רק בגלל איבה עתיקה השוררת בין אותו שונר לציפור שיר.

אז שנה טובה לכל רעי הנוצרים, ובכלל - לכל מי שמשתמש בלוח שנה, ולחוגגים במסיבות ובבדיקת בלוטות ובחילופי לשונות ובדבר זה ואחר, וחוץ מאשר לבני תרבות המאיה החיים בקרבנו, שהשמועות מספרות שאינם נמנים על גרופיזי 2012, אני מקווה ומאמין שתהיה לכולם שנה מלאת אור ואהבה, הכלה והעצמה וכל המילים השמחות. 

אכיש מלך גת שאל: החסר משוגעים אנכי, הפתגם העממי גורס כי אלוהים אוהב משוגעים ולכן הוא יצר כל כך הרבה כאלה, והכובען המטורף מסכם במסיבת התה כי 'כאן כולם משוגעים'. אבל מהו ככלות הכול השיגעון, זה שמטריף ומג'נן את העולם מימות הנביאים ועד ימינו? אני מסתכל ימינה ושמאלה ואין לי ברירה אלא להסיק כי ישנם שני סוגים של שיגעון - שיגעון נורמלי ושיגעון לא נורמלי. דמיינו אדם שלא נחשף מעודו לשום דת ממוסדת, ומגיע לטיול בארץ הקודש. הוא פוגש שלושה אנשים, האחד חובט ערבות על האדמה ומלפף רצועות שחורות עשויות עור פרה סביב הזרוע, השני צם חודש שלם מבוקר ועד ערב, ואילו השלישי מכרסם ביסקוויט ושותה יין ומסביר לו ברצינות גמורה כי למעשה הוא אוכל מבשרו ושותה מדמו של אדם שמת לפני אלפיים שנה. חזקה עליו על אותו תייר שהוא משתומם ותמה מאוד על שלושת הטיפוסים האלה, וסבור כי קיים חשש מוצק שהם סובלים מליקוי כלשהו בקומתם העליונה, ואם הוא במקרה מחזיק בסמכות פסיכיאטרית כלשהי יש יסוד סביר להניח שהוא מאכסן אותם בגהה או בכפר שאול או במוסד מכובד אחר ממין זה. ונניח שאותו תייר שומע כי בבית מסוים מתקבצים מספר דיירים, ואנשים מציצים וצופים בכל תנועה מתנועותיהם, וחלקם אף משלמים כסף כדי שיוכלו לצפות בהם בכל שעות היממה, ואותם דיירים אינם עוסקים בדברי תורה וחכמה אשר משמיעתם עשויה לצמוח לציבור איזו טובה חלילה, וניתן לומר בעדינות כי הם אינם הסוסים המהירים ביותר על המסלול, או הג'ירפות הגבוהות ביותר בספארי, וכיוצא בזה, ותמיהתו מתחדשת כיצד לא עוצרת המשטרה את אותם מציצנים כפייתים ושולחת אותם להסתכלות או לאבחון. אלא שיש טירוף שהוא לגיטימי, במסגרת הדת הממוסדת, או תרבות הצריכה, או הטלוויזיה המסחרית, ויש טירוף שאינו לגיטימי וצריך לצמצם ולהרחיק אותו, וכדי ליצור זיקה למקורות אטפס לרגע על כתפי ענקים. 

איש היה בארץ סקוטלנד ורונאלד לאינג שמו, ולאינג דנן היה פסיכיאטר שמאוד התנגד לשיטות הפסיכיאטריות שהיו מקובלות בזמנו - מכות חשמל, אשפוז בכפייה ושאר אלמנטים טיפוליים שזכורים לכל מי שצפה בסרט 'קן הקוקיה'. לאינג טיפל בעיקר בסכיזופרנים ובספרו 'האני החצוי' כתב כי ללא הבנת עולמו הפנימי של האדם החולה לא ניתן יהיה לטפל בו. לאינג טען כי לכל אדם יש שני 'אני' - האני הפנימי שמבטא את רצונותיו ורגשותיו האמיתיים, ואני מזויף, חיצוני, המייצג את המסכה שלובש האדם ובאמצעותה הוא מתאים עצמו לעולם ולחברה, על כלליה הכתובים והלא כתובים. רוב בני האדם מחביאים את האני האמיתי שלהם מתחת למסכת האני המזויף, ונדיר מאוד למצוא אדם שפיו - האני המזויף וליבו - האני האמיתי, שווים. הסכיזופרנים נמצאים במצב ביש באמצע, הם לא מסוגלים לוותר על האני האמיתי שלהם והוא פורץ מבעד למסכה בצורות שנראות מוזרות ומטורפות. 

 וכך מתמצת לאינג את הדברים: במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות וחירות - כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים'.

לרבי נחמן מברסלב שכנראה הבין דבר אחד או שניים בשיגעון, יש סיפור בשם 'התבואה המשוגעת', על מלך ויועצו הנאמן שגילו כי כל מי שיאכל מהתבואה שתגדל השנה ישתגע. הם מתכננים להכין לעצמם מאגר של תבואה נקיה ונטולת שיגעון, אבל אחרי מחשבה קצרה מתברר להם כי במדינת המשוגעים דווקא שני השפויים היחידים יחשבו יוצאי דופן. הם מחליטים לאכול מהתבואה הנגועה אבל להטביע סימן על מצחם שיזכיר להם לאחר ההשתגעות שהם עדיין נורמלים. אם תשאלו אותי הלך להם בגדול, והיום אפשר למצוא את צאצאיהם של המלך והיועץ רוקדים ברחובות, מוכרים ספרונים בצמתים או טסים בחגים לאוקראינה והדברים ידועים.

מה משתמע מכאן? שגם ר' נחמן וגם לאינג סבורים שהשיגעון הוא עניין סובייקטיבי ותלוי בחברה ובתקופה ובעניין הזה אני מיישר איתם קו לגמרי כמו שהארכתי למעלה, אבל צריך לזכור שמאז ימי המעשיות של ר' נחמן וגם מאז שפורסם הספר 'האני החצוי' של לאינג חלפו לא מעט שנים, ובינתיים מדעי הרפואה והפסיכולוגיה גילו כי לשיגעון יש יסודות ביולוגיים אובייקטיבים ומוצקים מאוד, ואנשים הלוקים בנפשם סובלים מאוד ממחלתם וחשוב מאוד להתרחק מאוד מאידיאליזציה ורומנטיזציה של השיגעון. 

ירושלים העיר, בה אני שוהה עכשיו ובזמנים אחרים, ידועה מאז ומעולם כבית גידול רחב ופורה למשוגעים ומג'וננים למיניהם (לכמה ערים בעולם יש הפרעה נפשית שקרויה על שמן?) ואני מודה שכשאני נתקל בהם פה ושם ברחוב או באוטובוס כל התיאוריות היפות והפיוטיות נעלמות ונשארים רק הפחד והרתיעה והרצון להסתלק מהמקום, אז מה המסקנה? לא יודע, אין לי תשובה חותכת, רק הרהורים פורחים באוויר בדבר הצורך לשמור על שפיות או לפחות על מראית עין של שפיות ובה בעת לא להזניח את האני האמיתי ששוכן עמוק בפנוכו, גם אם לעתים הוא מבצבץ החוצה בצורה שתגרום לכמה אנשים לעקם את האף ולהעיף מבט תמה. 

הי.. טוב אז ככה: בארץ ישראל קם העם היהודי, בה כאילו עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי בקטע של קוממיות ממלכתית וכל זה, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים מהממים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים המאמי והמדהים. סבבה?

לאחר שהוגלה העם היהודי מארצו, בכח הזרוע כאילו, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו וזה, ולא חדל מתפילה ומתקווה בקטע של לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, וזה הרגיש לו ממש נכון. זותי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם בקטע של לעמוד ברשות עצמו במדינתו הריבונית, וחוצמזה זה גם ממש עושה שכל, אבל ממש, כאילו.

לפיכך נתכנסנו, אנו, יענו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי ההזוי ברמות על ארץ ישראל המדהימה, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית וכל זה, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזותי על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא כאילו מדינת ישראל.

אנו, יענו אנחנו, קובעים שהחל מרגע סיום המנדט ההזוי, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, שבלועזי יוצא כאילו 15 במאי 1948, ועד בעיקרון להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ1 באוקטובר  תפעל מועצת העם כאילו כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, יענו מנהלת העם, יהווה כאילו את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל, כאילו. חחחחח.

מדינת ישראל תהא, זתומרת תהיה פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על כל הקטע הזה של פיתוח הארץ לטובת כל תושביה תהיה מושתתת!!!1! על יסודות החירות הצדק והשלום לאור החזון שהרגיש מה זה נכון לנביאי ישראל כאילו, חחחח. תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה  בלי הבדל דת גזע ומין  תבטיח חופש דת מצפון לשון חינוך ותרבות       תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ובכללי תבוא ממקום של להיות נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. אוקיי? 

אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד  לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבל  את מדינת ישראל בעיקרון לתוך משפחת העמים.

אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים  לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה  על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, יענו הזמניים והקבועים. סבבה? 

אנו באים ממקום של הושטת יד לשלום ושכנות טובה וזה לכל המדינות השכנות ועמיהן  וקוראים להם כאילו לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לבוא בקטע של לתרום חלקה במאמץ המשותף לקידמת המזרח התיכון כולו יעני.

מתוך ביטחון בצור ישראל כפרה עליו, הננו חותמים בחתימת ידינו, לעדות על הכרזה זותי, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת וזה, בעיר תל אביב המאממת שאין דברים כאלה, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, שזה יוצא 14 במאי 1948 כאילו. ביי ביי.. 

ל' ידידי, לב רחום לו, ורחמיו פרוסים על כל הבריות, ובמיוחד על חיות הבית השונות. והיכן משוטט ל' זה בחלק נכבד מן היממה אם לא ברשת החברתית פייסבוק, ומה הוא עושה באתר זה אם לא מפרסם מבוקר ועד ערב תמונות של כלבי חוצות וחתלתולי אשפתות הזקוקים למשפחה חמה, או חלילה עברו התעללות. כשלעצמי אני רואה בעין יפה את הפעילות של ל' למען חיות המחמד, גם אם לפעמים אני מוצא אותה אובססיבית מעט, אך כמובן שאיני אומר לאיש כיצד לנצל את זמנו הפנוי, מה גם שאני עצמי לא מקדיש את רוב שעות הפנאי שלי למצוות ולמעשים טובים.

לפני כמה שבועות נכנסתי לפייסבוק וראיתי של' העלה, בין תמונות של כלבים כרותי זנב וחתולים גזוזי שפם, קישור למתכון לדג סלמון. בסמיכות לאותו קישור הופיעה תמונה מזעזעת למדי של כלב שעבר התעללות ולצדה נכתב כי הוא עבר סבל גדול ואף אחד לא היה רוצה לעבור סבל כזה וכו'. לי העניין נראה משונה במקצת, ולכן הסבתי את תשומת ליבו של ל' לעובדה שגם אותו סלמון עבר בדרכו אל הצלחת סבל מסוים שאף אחד לא היה רוצה לעבור, ואף שאין לי שיג ושיח עם דגי סלמון, ועם דגים בכלל, יש לי יסוד סביר להניח שאם אני שואל לדעתו, הוא משיב כי הוא כלל לא מעוניין למצוא את דרכו לצלחת, גם אם בתוך כך הוא זוכה לפרסום מכובד כאשר תמונה שלו מוצגת על קיר הפייסבוק של ל'. 

מהשורות הראשונות של הרשימה ומהכותרת אפשר להבין שאני צמחוני, כך בארבע וחצי שנים האחרונות - לא אוכל בשר ודגים, ולא משתמש במוצרי עור ופרווה (למה כי קודם הייתי חובש שטרייימלים בחורף ובקיץ וכל אימת שנתקלתי בשועל, דלק, סמור או צובל הם היו בורחים ממני במהירות). אני משתדל לא להטיף, מכיוון שההטפה, בכל עניין אידיאולוגי מגונה בעיני, וכן מפני שגם אני לא נמנע ממוצרי חלב וביצים, אף שידוע לי הסבל שסובלות הפרות והתרנגולות בתעשיית הביצים והחלב, כך שחל עלי הכלל 'קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים'. זה כמובן לא אומר שאני לא אוהב לדון ולהתווכח בנושא, מכיוון שאני מוצא את הדיון והויכוח פעולות נחוצות וחיוביות מאוד עבור כל אדם חושב. אך כאן אני לא מעוניין לפתוח את הסוגיה של אכילת בשר, שהיא רחבה ועמוקה מאוד, ומי שמעוניין ללמוד עליה יכול לשאוב מידע רב באתר אנונימוס, שאף שאני מסתייג מעט מהטון האגרסיבי והמטיפני שעולה ממנו, הוא מלא וממולא במידע מחכים ומעורר מחשבה לרוב ומומלץ לכל מי שמתעניין בנושא. אני רוצה להתמקד בסוגיה שעולה ממקרה הסלמון שסופר למעלה, ונראית לי חשובה.

ל' ידידי הוא רק דוגמה, יש אנשים רבים המגדירים עצמם אוהבי בעלי חיים - ואולי גם מחזיקים ברשותם חיית מחמד, ודואגים לרווחתה לבריאותה ולשמחתה ומוציאים עליה ממון רב - ואוכלים בשר ללא הפרעה. וזה עניין שקצת קשה לי לתפוס.

כשלעצמי, אני לא 'אוהב בעלי חיים', כפי שאני לא אוהב אמירות מכלילות וסתמיות. מודה ומתוודה, אני לא אוהב פיתונים בורמזים, קופי מקוק או קרנפים, האחרונים תמיד נראו לי כמו טיוטה לא גמורה או בדיחה אכזרית של הבורא. אני לא אוהב בעלי חיים, ומלבד תוכים ובעלי כנף אחרים, כמה מכרסמים חמודים, חלק קטן מאומת הכלבים, וחתול אחד או שניים, אני לא חש קרבה רגשית לאף בעל חיים. אבל זה כלל לא משנה. להשקפתי, צריך לעשות הבחנה חותכת בין צדק לאהבה, ולעבור משיח של אהבה לשיח של הוגנות. אין צורך לאהוב בעל חיים כזה או אחר כדי לנהוג בו בצורה הוגנת ולאפשר לו חיים נטולי סבל, כאלה שלא מסתיימים תחת סכינו של השוחט. לרוע מזלן של הפרות והתרנגולות בתעשיית הבשר, אין להן פרווה צמרירית, יכולות חברותיות מפותחות או חמידות יתרה כמו כלבים וחתולים,  והלובי שלהן בציבור הוא קטן ומצומצם בהרבה מזה של חיות המחמד. אפליה על רקע ביולוגי, זו העומדת בבסיסה של תעשיית הבשר, מכונה בפי התיאורטיקנים 'סוגנות'

(Speciesism) והיא פסולה כמו צורות אחרות של אפליה כגון סקסיזם וגזענות. אני מדגיש שוב שאיני מטיף לאיש להפסיק לאכול בשר, וכל אחד צריך לשקול את העניין בינו ובינו תוך שהוא מביא בחשבון לצד השיקולים המוסריים, גם שיקולים בריאותיים של קיום תזונה נכונה בהיעדר בשר. אני רק מציע לאלו הרואים בעצמם אוהבי בעלי חיים מסוימים, אך מאידך אוכלים בעלי חיים אחרים, להרהר קצת על טיבה של אותה אהבה. 

בזמן האחרון אני מוצא עצמי מאזין לא מעט לרדיו, הן כתוצאה מעודף זמן בו אני לוקה בתקופת ביניים זו, והן בשל נטיה מסוימת לנוסטלגיה, עליה כבר כתבתי באחת הרשימות. וברדיו אני מוצא תכניות מסוג זה ואחר, ביניהן כאלו שעניינן שיחות עם מאזינים, ולמי שזכה לא להכיר את הז'אנר אספר כי בתכניות ממין זה מתקשרים אנשים ומחליפים עם השדר דעות לכאן ולשם, ולעתים קרובות מוצאים השדר והמאזין כי קיימים ביניהם אי אלו חילוקי השקפות, ומכיוון שכך הם ממהרים להחליף זה עם זה פריטי מידע חשובים אודות עיסוקן של אמותיהם ואחיותיהם ועל תפקידי איברים פנימיים שלהן וכיוצא בזה, וכדי למנוע חשש שמא חלילה נשמטים הדברים מאוזנו של השומע, הם מוסרים את המידע הזה בדציבלים גבוהים עד מאוד, ולאחר שכל האינפורמציה החיונית נמסרת הם נפרדים זה מזה בלבביות רבה. ומכיוון שבלוג זה, בין שאר מטרותיו, נכתב כדי להרבות שלום ואהבה בעולם, לא ארחיב מעבר לכך על אודות אותן תכניות ואף לא אנקוב בשמן המפורש, ובמקום זה אספר על תכנית בשם 'בני ברדיו', המשודרת בגלי צה"ל על ידי בני בשן, ולה אני מאזין בהנאה רבה.

התכנית הזו היא ההיפך הגמור מאותן שיחות עם מאזינים. בני הלז, שאין אני יודע עליו יותר ממה שמספר לי אדוננו גוגל, הוא גם זמר וכותב, ואין לי מושג מה הן איכויותיו בשטחים אלה, אבל כשהוא משדר הוא משרה שלווה ורוגע ונינוחות עד אין קץ. התכנית עצמה מורכבת משילוב של מוזיקה ופינות שונות שהקשר ביניהן רופף למדי. כותרתן של הפינות מקוריינות בקול סמכותי שנדמה לי ששייך לדן כנר. אחת מהן נקראת 'מדינת האנשים, למען אהבת האדם בישראל', וכותרת המשנה עליה מכריז בני בקול רדיופוני ומלטף היא 'איש אוהב איש אוהב איש אוהב איש', ובה אדם כלשהו מספר על אדם אחר שהוא 'אוהב באמת ובתמים' ומדוע הוא רוחש לו חיבה עזה כל כך, ואותו אדם מעביר את נחשול האהבה הרדיופוני לאדם אחר, וכן הלאה, וזה פשוט מחמם את הלב. בפינה אחרת אנשים שחושבים ש the final countdown הוא השיר הטוב בעולם בוחרים את השיר הטוב בעולם בעיניהם, ושאר השתטויות שעושות נעים באוזן וטוב על הנשמה, ומה שיפה בכל הויצים הקטנים האלה ובכל השיחות שבני מנהל עם המאזינים זה שהוא נותן את ההרגשה שכל הרוך הזה ששופע ממנו, והכינויים יקירי וידידי שהוא מחלק ברוחב יד, הם אמיתיים ללא נגיעות של זיוף וצביעות, כי כשלעצמי אני בז ובוחל מאוד מאוד בשימוש האינפלציוני בשמות חיבה כגון יקר ומקסים ומדהים שנאמרים ומתמחזרים שוב ושוב ושוב עד שמרוב שכולם יקרים ומקסימים וכל דבר הוא מדהים ומהמם יוצא שאף אחד לא באמת יקר ושום דבר אינו מדהים, אבל אצלו זה אחרת, כנראה שניכרים דברי אמת, ואני מרגיש אותם בשעת ההאזנה. 

התכנית, כאמור, משודרת בגלי צה"ל בימים ראשון עד רביעי בשעה 14:00, ראו הומלצתם, ואף על פי שאיני נמנה על אותם אנשים הסבורים שthe final countdown  הוא השיר הכי טוב בעולם, הרי בטוח ומבוטח שהוא מעורר ומקפיץ ומשפריץ מלוא החופן משמחת שנות השמונים, וראוי בהחלט לסיים בו את הרשימה.

מסתבר שבדיוק לפני 5761 שנים החליט אליקו שנמאס לו לשבת לבד בחושך, לחש 'יהי אור' ומשם הכול התחיל להתגלגל (או שהלך למחסני חשמל וקנה שלוש נורות פלוס אחת במבצע, מחלוקת רש"י - תוספות) ומכיוון שכך, נגזרו עלינו יומיים חג פלוס שבת בונוס, ובתוכם סעודות חג לאין מספר, ותפילות לאין שיעור, למי שזה הקטע שלו, ועיתוני עיתונים ומוספי מוספים, ובהם המגיש מראיין את הדוגמנית, הדוגמנית מראיינת את השחקן, הזוכה ביפה והחנון חושפת, פליטת הישרדות נזכרת, שורדת לרדת בגדול משתפת, ניצולת האח הגדול משחזרת, וכיוצא בזה עניינים חגיגיים. 

בתוך כל הברכות שמתרוצצות לכאן ולשם גם אני רוצה לברך את ריבוא רבבות הקוראים שמצפים בשקיקה (רק לי המילה הזאת נשמעת כמו קבוצת כדורגל טורקית?) לכל פוסט, וגם למתי המעט שעדיין לא זרח עליהם אורו הטוב של הבלוג המהמם המדהים והכפרה שלי שאין דברים כאלה בכלל - שתהיו לראש ולא לזנב, כאריה ולא כחגב, שיתמו אויביכם, שיכרתו שביזויותיכם, שתרבו שמחות כגרגרי הרימון, שתהיו תמיד יפים ואהובים, שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליכם, ובאופן כללי, שיהיה לכם רק טוב בשנה הקרובה ובכלל.

לעצמי אאחל שנה שקטה, בלי זיקוקים ונפצוצים ופרפרים תלת מימדיים בצבעים קופצים, אלא שנה רגועה, שנה טובה דיה, בה אסיים את הלימודים בשלום ובממוצע סביר שישאיר לי פתח לתואר שני, ואתחיל לעבוד כדובון אכפת לי במשרה מלאה. שנה בה אגדיל את המאגר החברתי הדליל, ואהנה מהמגוון התרבותי העצום שקיים בעיר, ויש מקום לאופטימיות זהירה בעניין הזה, מכיוון שהשנה אגור עם שותפים שנראים סבירים ונורמלים, והלוואי שלא אתבדה, אבל אולי אפשר יהיה לקשור איתם גם קשרי רעות מסוימים, דבר שהיה בלתי אפשרי לחלוטין בשנתיים האחרונות, בהן גרתי עם יצורים שטובי האסטרונומים עדיין מנסים לגלות את הכוכב ממנו נחתו. והכי חשוב, שאמצא את שאהבה נפשי, בתקווה שגם נפשה תאהב אותי, כי כמה אפשר. ומעל לכל האיחולים הכותרת הכללית היא - פחות דאגות וחרדות ויותר שמחה והנאה.

אני מניח שאם לא תצא בת קול מהשמים ותצווה עלי לכתוב, ולא יתרגש עלי מאורע מסעיר מסוג אחר, זו הרשימה התשעאית האחרונה, אז חג שמח, קוראים יקרים, ונתראה בתשע"ב.

מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי רגוע ונוח לבריות, ששלוות רוחו שקולה לזו של נזיר בודהיסטי על סף הנירוונה, אבל זה כמובן לא שולל את זכותי היסודית לקבל את החפפה במצבי קיצון מסוימים. מצב כזה התרחש השבוע. לאחרונה מאזן המרשרשים בכיסי הופך דליל ביותר, ואילו הימים נעשים ארוכים ורחבים במיוחד, שתי העובדות הללו משלחות אותי לחפש תעסוקה באתרי הדרושים ברשת, ומפה לשם אני מוצא עצמי באחד מימות השבוע החולף תחוב בגומחה השוכנת בבנייניה של חברת שיווק כלשהי לצורך עבודה באריזת קופונים ותווי חג. בדרך למקום אני מדמיין בראשי כי בעבודה קלה ונטולת אתגר ניתן להעביר את הזמן בנעימים, לשוחח, להכיר אנשים, לשמוע מוזיקה, וכיוצא באלה מחשבות, אבל מהר מאוד מגלה כי באותו חדר אריזה ניצבים שני טיפוסים אחראים, האחד ממין זכר והשניה מסוג נקבה, ותפקידם, ככל שמבורר לי, הוא לרדות לפקח ולאסור על העובדים דיבור, קימה מהכיסא, שתיה, יציאה לשירותים ושאר פעולות נחוצות שבני אנוש מבצעים מפעם לפעם לרווחתם. משהו כמו צ'ארלי צ'פלין בזמנים מודרנים, רק לא מצחיק. כשלעצמי, אין לי בעיות מיוחדות עם עבודה, גם מאומצת או לא מעניינת, אבל בטוח ומבוטח שאין אני מוכן לעבוד בתנאים שיגרמו גם לאסיר גולאג בסיביר או קוטף כותנה באלבמה למלא טופס העברה. כך אני מעביר את יום העבודה, שנמשך כמעט תשע שעות, במבט עגום, בפה קפוץ, בגב דאוב, וכולי רוחש מחשבות זדון על קלגסי המעטפות, כשהאנרגיות השליליות שמצטברות בתוכי משתוות בעוצמתן לאלה של כור יפני מתפרק, וכשהוא מסתיים אני מחזיר את כרטיס העובד המגנטי ומתפנה בזריזות ממכלאת העבדים.

אחרי שנפטרתי מהצרה הזו, הרהרתי בקורס אחד שהיה עלי ללמוד בשם ארגון ומנהל בשירותי רווחה, אטרקטיבי בערך כמו שזה נשמע, אבל נזכרתי באחת הנקודות שהועלו בו - ההבדלים בין ארגונים עסקיים שפועלים למטרות רווח ובין ארגוני רווחה. הייתה שם רשימה שלמה שאני כבר לא זוכר, אבל חשבתי על ההיררכיה שמאפיינת מקומות כמו מכלאת העבדים ההיא, בתחתית הסולם נמצאים העובדים הזוטרים שמרוויחים שכר מינימום וצריכים לבקש רשות לצאת לאכול או להתפנות, למעלה מהם האחראים המקומיים שרודים בדגי הרקק מתחתיהם ומשקשקים מהמנהלים הקטנים שלמעלה, שהם בתורם מתאמצים להגביר את הפריון והצמיחה לטובת מנהלי העל של החברה, והם פרים ורבים ושורצים ומתעצמים וצומחים במאוד מאוד לטובת בעלי המניות, ואיזו הנעה כבר יכולה להיות לדג הקטן בתחתית האוקיינוס לעבוד בחשק וביצירתיות? לדאוג לפריון ולצמיחה ולשגשוג של הבוסים המרופדים בקצה הפירמידה?

עבדתי פעם כמוכר בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה, התנאים שם היו שפויים יותר מאשר בכלא המעטפות, אבל גם זה לא היה תענוג עילאי. לא ממש הייתי שייך לצוות העובדים בחנות אלא היה עלי להתמקד במכירת ספרים של הוצאה מסוימת. באחד הימים קרא לי מנהל הסניף, נזף בי על שאני לא מוכר מספיק ספרים של אותה הוצאה (היה עלי להמליץ ואף לדחוף באגרסיביות ללקוחות ספרים, שאת רובם לא רק שלא הייתי קונה, גם לא הייתי מרטיב את קצה האצבע כדי לדפדף בהם) ודרבן אותי באומרו שאם אהיה אסרטיבי יותר אוכל להגיע לכמות מסוימת של ספרים וכך לסייע לרווחים של ההוצאה. ציפיתי שימשיך ויספר לי על התועלת שתצמח או הנזק שיגרם לי בגלל גידולם או היעדרם של אותם רווחים, אבל הוא לא הוסיף מילה, כאילו ברור שמעתה אשקיע את כל כוחי ומאודי ואהיה טבול ראשי וגופי במאמצים להגדיל את רווחיה של החברה. 

אז כפי שכבר ציינתי, ההבנה שלי בכלכלה ובשוק העבודה היא קלושה, ואני גם מודע לעובדה שהיה איזה אחד, יהודי מזוקן מגרמניה, שדיבר על מאבקי מעמדות ופועלים ובעלות על אמצעי ייצור ועניינים כאלה, כך שחידוש גדול אין כאן, אבל עדיין, בצבצה בי מחשבה משמחת, שבודאי נגועה ברומנטיקה נאיבית אבל בכל זאת, שכמה שפר או ישפר גורלי בעתיד, שבעוד לא הרבה זמן אוכל לעבוד, לא כדי לתרום לשגשוג של חברה או ארגון או מנהלים טחונים, אלא בשביל אנשים, לרוב במצוקה, כאלה שזקוקים לסיוע ובאמת אוכל לעזור להם.

עד כאן נאום סגנית שלישית לנערת החן של מדינת ויסקונסין לשנת 2011, אפרד בברכת שבת שלום ובברכת  !you are all individuals

לא שאני סמכות ספרותית, או סמכות באיזה תחום, אבל אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, ובפרט ספר עיון, זה הספר.

המחבר, יובל הררי, הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ולמרות השם היומרני משהו של הספר, הוא מתמצת, בצורה מרתקת ומחכימה, שבעים אלף שנות היסטוריה בארבע מאות עמודים.

העלילה, לפי הררי, היא די פשוטה: ההיסטוריה האנושית הונעה בכוחן של שלוש מהפכות עיקריות: המהפכה הלשונית, שהתחילה את ההיסטוריה, המהפכה החקלאית, שהאיצה אותה, והמהפכה המדעית, שאת תוצאותיה אנו חווים כיום, והיא עלולה להביא את קץ ההיסטוריה, לפחות עבור המין הומו סאפיינס (האדם הנבון).

אבל הסיפור מתחיל הרבה קודם: יקומנו הקט קיים 13.7 מיליארד שנים, כדור הארץ קיים 4.5 מיליארד שנים, ראשוני האורגניזמים הופיעו לפני 3.8 מיליארד שנים. בני אדם החלו לשוטט על פני היבשה לפני שני מיליון שנים. לפני מאתיים אלף שנים הופיע המין החמדמד הומו סאפיינס, אליו משתייכים כותב הבלוג, שלושת קוראיו, ועוד שבעה מיליארד אנשים על פני האדמה. באותה תקופה כמה וכמה מיני אדם נוספים חיו לצד ההומו סאפיינס, ולא היה לו שום יתרון עליהם, כפי שלא היה לו יתרון מיוחד על שאר בעלי החיים. סבי סבינו התמקמו במקום לא כל כך טוב באמצע פירמידת המזון, אוכלים נברנים, נאכלים על ידי טיגריסים, ובאופן כללי לא עושים רושם שהם הולכים לכבוש את העולם. ואז... מתישהו לפני שבעים אלף שנים בערך, מוטציה גנטית שטיבה לא ברור שינתה את מבנה המוח של ההומו סאפיינס ודחפה אותו לצאת ממזרח אפריקה ולהתפזר ברחבי הגלובוס, תוך כדי הכחדת רוב היונקים היבשתיים וסילוק כל מיני האדם האחרים, ובכללם הניאנדרטלים שחיו באירופה ובמערב אסיה. איך הוא עשה את זה? באמצעות יצירת שפה פיקטיבית שאפשרה יצירת מיתוסים משותפים. למה זה טוב? אמונות ומיתוסים משותפים מאחדים מספר רב של אנשים, ומאפשרים השגת מטרות המצריכות שיתוף פעולה רחב היקף בין מספר רב של פרטים, כגון ציד עדר איילים או הכחדת חבורת ניאנדרטלים.

כך חי לו סאפיינסנו עשרות אלפי שנים בשובה ובנחת, בקבוצות קטנות של לקטים ציידים, אסף עשבים וגרגרים, צד לטאות וחרגולים, ולא סבל מבעיות מיוחדות. אבל לפני כעשרת אלפים שנים, בתהליך ארוך טווח האדם ביית, או ליתר דיוק, בוית על ידי תפוח האדמה, החיטה התירס ושאר דגנים מרושעים, במה שמכונה המהפכה החקלאית, שבחכמה לאחר מעשה אפשר לכנותה המהפכה החלכאית. למה? כי בני האדם שעד עתה קיפצצו בחדווה ביערות ובעמקים, הפכו עבדים נרצעים לשדות התבואה ועדרי הצאן והבקר שלהם, שלא לדבר על התזונה שהורעה ועל המחלות שהתרגשו באדיבות חיות המשק החדשות. האיכר החסון שנושא תיבה מלאה עגבניות עם חיוך מאוזן לשפם טוב אולי לפרסומת, אבל במציאות בני אדם סבלו והתייסרו בביצוע פעולות חקלאיות כגון עישוב, סיקול, זריעה וחרישה, פעולות שמבחינה אבולוציונית כלל אינן מתאימות לגופו של יצור שבמאות אלפי שנים עוצב והותאם לחיי ליקוט וציד. אגב, גם האדם המודרני שרוכן מעל מקלדות ועכברים ולא מעל מגלים וחרמשים סובל בגלל ביצוע פעולות שגופו הלקטי - ציידי לא מותאם אליהן, אז בפעם הבאה שכואב לכם הגב, תבואו בטענות אל החיטה. היא אשמה.

כך חי האדם עוד אלפי שנים, נקרע בעבודות השדה, סובל משיטפונות, בצורת, רעב, מלחמות ושליטים עריצים שהכניסו לו את היד עמוק לכיס ולמחסני התבואה ושתו לו את הנשמה במיסים אכזריים. חוץ מהעניינים הלא נעימים האלה, המהפכה החקלאית תרמה להקמת יישובי קבע ולהמצאת הכתב והכסף, ככה שלא הכול היה שחור. לפני חמש מאות שנים ההיסטוריה ביצעה את התפנית החדה האחרונה, המהפכה המדעית, בה הודה האדם בבורותו, והחל לחקור ולגלות את סודות כדור הארץ והיקום. ראשיתה של המהפכה במסעות של קולומבוס מגלן וקוק, ותגליותיהם של גלילאו וניוטון, וסופה בארנבות שזוהרות בירוק זרחני, בסייבורגים מתוכנתים ובתחזיות קודרות מאוד לגבי קיומו של המין האנושי בעתיד. המחבר טוען כי עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתרחשות בקצב מסחרר יכול מאוד להיות שבעוד זמן לא רב, עניין של כמה מאות שנים לכל היותר, יצורים מתוכנתים בטכניקות של עיצוב תבוני מזן על - אדם יחליפו את הומו סאפיינס, כפי שהוא עצמו החליף את הניאנדרתלים. קצת מלחיץ, אבל בכל אופן כנראה שיש לנו עוד קצת זמן על הגולה הכחולה, מספיק זמן כדי לקרוא את הספר. אני ממליץ בחום.    

מתוך הטריויה של ישראל היום, היום:

לפי רישומי משרד הפנים, כמה אנשים בתולדות המדינה נקראו אוחזת ענף עץ השקד?

תשובה: אפס.

להלן שאלות נוספות לטובת מדור 'פנאי' של עיתון ישראל היום:

לפי רישומי משרד התחבורה, כמה פעמים בתולדות המדינה התרחשה תאונה בין כדור פורח וריקשה?

לפי רישומי רשות הטבע והגנים, כמה אנשים בתולדות המדינה נהרגו כתוצאה מפגיעת ממותה?

לפי רישומי משרד המדע והטכנולוגיה, כמה פעמים בתולדות המדינה נוצרה הכלאה מוצלחת בין זברה וסוסון ים?

לפי רישומי חברת החשמל, כמה נזירים טיבטים צריך כדי להחליף נורה אחת? 

לפי רישומי משרד החינוך, כמה זה תשע נקודה חמש כפול שמונה נקודה שש מינוס שמונים ואחת נקודה שבע?

לפי רישומי רשות שדות התעופה, אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, כמה אנשים יכולים להציל אותו?

ושאלה אחת נוספת לגליון סוף השבוע:

 לפי רישומי לשכת העיתונות הממשלתית, לכמה ראשי ממשלה בתולדות המדינה, היה עיתון יומי משלהם?

(חשבתי לא להעלות את הפוסט, שעוסק ממש בזוטי זוטות, ביום קשה כל כך, אבל החלטתי בסוף בכל זאת להעלות. אני מקווה מאוד שיהיה שקט, ולא יהיו עוד נפגעים)