תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

לפעמים שואלים אותי: תוכי, למה בחרת ללמוד עבודה סוציאלית? בגלל הכסף? היוקרה? הבחורות? (89 אחוז לפי דורשי רשומות) דחף בלתי נשלט להציל את העולם? כדי לרדת לשורש העניין צריך לחזור כמה שנים אחורה, לסתיו של 2008. כפי שכבר סופר, באותה תקופה אני משוטט באמריקה אהובתי, ובאחד השיטוטים אני מגיע לכיכר בדרום מנהטן המכונה בפי המקומיים union square, ומה רואות עיני באותה כיכר אם לא מספר יושבי קרנות רובצים ליד שולחנות ומשחקים שחמט על כסף, ומה עושה אחד הברנשים הללו אם לא מזמין אותי לשחק מולו על חמישה דולרים, ומכיוון שכבר שנים ארוכות יש לי יד ורגל ואולי גם איברים נוספים במשחק השחמט אני נענה בשמחה להזמנה. מדובר בטיפוס מבוגר בעל חזות אסייתית מובהקת, אני שואל אם ירצה לשחק עם שעון, אך הוא דוחה את ההצעה, וטוב שכך, מכיוון שאני מתייגע במחשבות ארוכות על כל מהלך ומהלך ואילו הוא משחק בזריזות עצומה ועוד מפנה את תשומת לבו לשיחות עם אחדים מיושבי הכיכר שמפטפטים אתו בעניין זה ואחר, ומלבד זאת הוא מוצא את הפנאי בזמן המשחק להשמיע באוזני את סיפור חייו, שמתגלה כסיפור עגום עד מאוד. הוא נולד במדינת קמבודיה, וכשהוא בן 12 לערך נרצחים בני משפחתו על ידי הקמר רוז' - התנועה הרצחנית ששולטת במדינה בשנות השבעים, והוא מצליח בדרך כלשהי להימלט לארצות הברית, אלא שגם כאן הוא עובר התעללות במשפחתו המאמצת ועוזב אותה. בסופו של דבר הוא נושא אישה ונולדים לו ילדים, והם מהגרים לקנדה והוא עובד כמורה לאנגלית, ונראה שהחיים שוב מחייכים אליו, אלא שמסתבר שייסוריו אינם נגמרים והוא נפרד מאשתו ומסיבה שאינה מבוררת לי כל צורכה גם נאלץ לוותר על רכושו ולחזור חסר כל לארצות הברית כשהוא מוגדר, כך הוא מסביר לי, displaced, כלומר עקור. מאז הוא מוצא את פרנסתו, אם ניתן להשתמש בביטוי הזה, במשחקי שחמט מזדמנים עם עוברי אורח ומנגינה בגיטרה, אלא שלפני זמן קצר, באחד הלילות, גונב מאן דהוא את הגיטרה שלו. בינתיים המשחק מתפתח, ולמרות שהוא טוב ממני בהרבה, הוא מפקיר את המלכה, אני מניח שבגלל חוסר תשומת לב, ונכנע מיד. אמנם לפי כללי ההתערבות עליו לשלם לי חמישה דולרים, אלא שאני משתדל לנהוג על פי רוב בהתאם לעקרונות הצדק וההגינות, ואחד העקרונות האלו אומר שאין לקחת כסף מחסרי בית קמבודים שמקוששים את לחמם במשחקי שחמט בכיכרות, ולכן במקום לקחת ממנו את הכסף אני נותן לו דולרים אחדים. לאחר הדברים האלה אנחנו ממשיכים לשוחח בידידות, הוא משמיע לי את שמו, ואני משמיע לו את שמי, והוא מכריז כי הוא קשה ומסובך עד מאוד להגיה, הכרזה שנשמעת משונה במקצת כשהיא באה מברנש ששמו מורכב מאוסף עיצורים והברות שאם אני מבקש להגותם ביום מן הימים חזקה עלי שאני נזקק למערכת שיניים חלופית. אם כך ואם אחרת אני מבקש ממנו לכתוב את שמי בשפתו, והוא נוטל פיסת נייר ומשרבט עליה מיני עיטורים ופיתוחים במשך דקה ארוכה, ואני משתומם מכיוון ששמי אינו מהארוכים, וכתיבתו לא מצריכה השקעה מיוחדת, אלא שמתברר לי שהוא כותב את שמו, ואני מבקש ממנו לכתוב את שמי, והוא כותב אותו באנגלית, ואת זאת אף אני יודע לעשות בתנאים מסוימים, ואני חוזר ומבהיר ומבקש שיכתוב את שמי שלי בשפתו שלו, אלא שהוא מצהיר כי מכיוון שהוא נמלט מקמבודיה זו בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות אין הוא מספיק ללמוד את שפת המקום ברמה נאותה. מכיוון שמפגש זה נערך בחודש נובמבר, והחורף, אשר בניו יורק העיר הוא קשה ואכזר, מתקרב ובא, אני מנסה לברר כיצד הוא נערך לקראתו, ומציע לו להתאכסן באחד המקלטים העירוניים   (shelter) אבל הוא קוטע אותי ואומר לי בערך כך: 'לך יש משפחה ובית ומקום לאכול בערב, אני צריך לשחק שחמט וכך להרוויח כסף כדי לקנות אוכל, הזמן שאני מדבר איתך הוא זמן בו הייתי יכול לשחק ולהרוויח כסף'. כך מסתיים המפגש ואני ממשיך לדרכי שקוע בהרהורים, כשהמשפט האחרון מתיישב בתוך מוחי ולא מתפנה ממנו גם לאחר זמן רב, ולמעשה עד עצם היום הזה. 

אבל זו לא הסיבה, הסיפור אמנם אמיתי, אבל לא משחק שחמט עם חסר בית בניו יורק דרבן אותי ללמוד עבודה סוציאלית. הסיבות הן אחרות, אישיות יותר, כאלה שראוי ועדיף שלא יכתבו ברשות הרבים. בכל מקרה, שתהיה שנה טובה ומוצלחת לי ולכל הסטודנטים בישראל!

בימים האחרונים אני מוצא עצמי משלח את ארובותי בתכיפות גוברת בסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי דיימון ראניון, וסיפורים אלה שאני קורא משליכים אותי שנתיים ומחצה אחורנית, כאשר אני מעיין בהם לראשונה. בדיוק באותם ימים אני מכיר בקיומה של ש', והיא מצדה מכירה בקיומי, ואנו מתרחשים ביחד במשך תקופת זמן כלשהי עד שהיא שומטת אותי מבין ידיה, ומכאן מובן כי קריאת הסיפורים ההם מחוללת בי מה שקרוי בשפת הפסיכולוגים 'התניה', רוצה לומר, אני קורא בסיפורים ומראה דמותה עולה לפני, ומאליהם צצים מיחושים שבלב ובנפש.

איך שלא יהיה, דבר ידוע לכל בר בי רב אשר שורץ על פני רחוב הברודווי בזמן מן הזמנים, כי ראניון הלז, מלבד שהוא כותב בסמרטיטון כזה ואחר על ענייני ספורט ופלילים, הרי שהוא גם מתעד בסיפוריו את קורותיהם של ברנשי עיר הגברים ניו יורק, אשר אגרופם קשה אך ליבם רך כחמאה. והוא בורא שפה בה עורב הוא רופא, כפתור הוא שוטר, דו רה מי פירושו כסף, ועוד חידושים רבים, ומלבד זאת כל עלילותיו נכתבות בלשון הווה בלבד. כשלעצמי אין אני יודע מה מסגנון ושפה אלו הם מקוריים משל המחבר, ומה משל המתרגם אליעזר כרמי, ומכיוון שברגיל, מלבד לצורך חובות אקדמיים כאלה ואחרים אין אני טורח לצמצם את אישוני כדי שליש לכיוון אות אנגלית אחת, הרי שאין אני קורא את סיפוריו של ראניון בשפת המקור, וההגינות מחייבת אותי להעניק את הקרדיט לשניהם.

לאחר שראניון דנן קופץ ונופח את נשמתו ואפרו מפוזר לכאן ולשם על פני הברודווי, מבצבצים על פני השטח טיפוסים שונים השואבים ממנו השראה, מהם מוצלחים יותר - כגון העיתונאי מנחם תלמי, אשר מעתיק את עלילות אזרחי הברודווי ליפו, כך שאת ג'ו החלוד, קיד הדליל, וצ'רלי 'ינעם לך', מחליפים מושון, סלמון הגדול וחיים הזורק החוצה, ובמקום לשרוץ במאורה של מינדי, הם יושבים בקיוסק של ג'מילי - ומהם מוצלחים פחות, כגון בעלי כנף הפותחים בלוגים ומשרבטים בהם את אשר מצרצר במוחם, מהם צרצורים ראויים יותר, מהם ראויים פחות, ומהם ראוי שלא היו נכתבים כלל, וכשכבר נכתבו הרי שתועלת יחידה שעשויה לצמוח מהם היא ניגוב דברים ידועים כגון חלונות ושולחנות וכיוצא באלה, אלא מכיוון שהם מרצדים על הצג ולא על הנייר אין להם קיום ממשי כלל, וגם יתרון זעיר זה נשמט והם בטלים ומבוטלים כעפר הארץ. 

גם אלו שלא בקיאים בראניון, ודאי מכירים את השיר 'פנקס הקטן', שהוא עיבוד מקוצר לסיפור שכתב. כאשר אני שומע את השיר בינקותי ועודני טבול בשלב ההתפתחותי הישראלוצנטרי, אני בטוח שבמילים הדרום החם, אליו משנע פנקס הקטן את הוד מעלתה, מרומזת העיר אילת, ותמה מאוד היכן בארצנו הקטנה נמתחים אותם אלף שלוש מאות מילין (ובעצם, לא מבורר לי לחלוטין מהי מידתם של אותם מילין) ורק משאני מצטמח מעט בשנים וקורא את סיפור העלילה, אני מבין שאלף ושלוש מאות מילין שקולים כנגד בערך אלפיים קילומטרים, אשר לאורכם מגלגל פנקס דנן את אהובתו מניו יורק עד מיאמי.

בעודי מעיין בסיפורים אני מהרהר מה מושך אותי כל כך בסגנונו של ראניון. ראשית, השפה, זה ברור. הנונשלנטיות בה הוא מגלגל את המשפטים הארוכים כאורכו של מנהטן הרובע, ההתפתלויות הלשוניות עם הנגיעות הארמיות - ארכאיות, שכאשר הן בוקעות מלקקניהם של טיפוסים קשוחים אשר חזקה עליהם כי מעודם אינם נתחבים בבית מדרש ואינם נועצים את חרטומם בדף גמרא, הן משעשעות כפליים. אבל יותר מכך, זו הכתיבה בזמן הווה, תוך התעלמות כמעט מתריסה מקיומם של עבר ועתיד, או אולי לא התעלמות, אלא דחיסה של שניהם גם יחד לתוך ההווה, כי מה שעכשיו זה החשוב, וחוץ ממנו שיתכווץ העולם כולו למאפין תפוזים ויבלע בתוך חור שחור. ונחוץ לי מאוד, אפשר במסגרת תכניות ושינויים והבטחות לשנה החדשה, לבצע רפורמה אישיותית מקיפה ברוח כתיבתו של הסופר הניו יורקי. אני רוצה לעשות ראניוניזציה של עצמי, לשרוץ ולהתרחש ולהיתחב בנינוחות אגבית בזה הכדור, בלי חרטות ומחשבות עגומות על דברים שאירעו בעבר, ובלי חששות וחרדות הנוגעים לעתיד. בקיצור - הווה עכשיו.

מכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, בחישוב קצר עולה שעשר תמונות שוות עשרת אלפים מילים, רווח נקי לכל הצדדים.

כך לרוב נראה השביל במדינת פנסילבניה, מנהרה ירוקה ארוכה, וכשיוצאים מבין העצים, צריך לפלס את הדרך בין סלעי ענק, אלה שהעניקו לקטע השביל העובר במדינה את הכינוי Pennsylvania rocks.

Delawere water gap, בתפר בין ניו ג'רזי ופנסילבניה

אגם בשביל האפלאצ'ים, בקטע העובר במדינת ניו יורק.

ועוד אחת, מאותו מקום

שביל האפלאצ'ים, מדינת ניו יורק.

זה מה שקורה כשצובעים את השלכת בירוק (ובצהוב ובכתום ובורוד ובאדום...) מסצ'וסטס בסתיו.

פארק שננדואה, מדינת וירג'יניה

הגרנד קניון, הגעתי לשם בדצמבר, צעדתי באוויר הקר, כשהרגליים שוקעות בשלג הרך, ומלבד כמה תיירים יפנים הייתי לבד. טיילתי בערך שבע שעות כשאני מחליף את מחזור השאיפה - נשיפה במחזור הליכה - צילום. קשה להעביר את החוויה בתמונות, מכתש רמון מכירים? נסו לדמיין אלף מכתשים כאלה, מושלגים. אין דברים כאלה. באמת.

גיורא, אריה ים עם נפש פיוטית, רציף 39, סן פרנסיסקו

שחפים מעל מפרץ סן פרנסיסקו, ברקע - גשר שער הזהב והאי אלקטרז

ולכבוד יפהפיה אמריקאית נוספת, שהתפרקה אתמול, יש כל כך הרבה שירים והבחירה קשה, אבל האהוב עלי מכל הוא השיר הזה.