לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983


כינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2011    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

10/2011

ערוותופוביה


 

הארץ קצת רועשת בזמן האחרון בגלל גילויי הקצנה דתית הקשורים בצורה זו או אחרת לענייני 'צניעות', ואף אני הקטן לא אמנע מטבילת מכחולי בסוגיה הבוערת. הנושא החם כרגע הוא שירת נשים, שחלקים רבים בציבור החרדי והדתי לאומי מוצאים אותה מעוררת מאוד באיזורים מסוימים בגופם, ומשתדלים להימנע ממנה עד כמה שאפשר, המנעות שנסמכת על דברי הגמרא במסכת ברכות כי 'קול באשה ערווה'. אך האיסורים אינם מסתכמים בשמיעת קול אישה, ובאותו מקום מוכרז כי 'שוק באשה ערווה', 'שיער באשה ערווה', ואף הביטוי 'כל המביט באצבע קטנה של האשה כאילו מסתכל במקום התורף' (כן, בדיוק מה שאתם חושבים). כשלעצמי אין אני סבור שיש דבר רע בערווה, יתרה מזאת, ערווה ממין נשי או גברי עשויה לשובב גוף ונפש במקרים רבים, כל עוד נעשה בה שימוש שקול חוקי והגיוני כמובן. אך רוב הציבור החרדי, ולמרבה הצער גם הדתי - ציוני, מחזיק בהשקפה שונה ממני. האמת היא שאני קצת מבין את הראש, אם אסור להסתכל בערווה עצמה, כפי שכתוב בשולחן ערוך - 'אסור להסתכל באותו מקום (בשעת קיום יחסי מין. ת.י.) שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים', אז כל דבר אחר - קול, שוק, שיער, אצבע קטנה, הופך ערווה, כמו שבעיני ידידו המורעב של צ'ארלי צ'פלין בסרט 'הבהלה לזהב', באין שום דבר מאכל להכניס לפה, הופך הנווד לתרנגולת שמנה. וכך מסתובבים אותם ערוותופובים בעולמם, שהוא מלא וממולא כולו בערוות מזמרות ובדגדגנים מהלכים, ממש כיו הפנר באחוזתו, כשאין להם מפלט אפילו שעה קלה מפני מחשבות הזימה שממלאות את ראשיהם. ואם נקלע יו דנן לאחת השכונות החרדיות, חזקה עליו שהוא תמה מאוד כיצד מצויים בעולם אנשים שסדר יומם עמוס וגדוש בסקס אפילו יותר ממנו, ואולי אף מבקש מהם כמה עצות מקצועיות.

 

בשנתיים האחרונות, בהן אני גר בירושלים, יצא לי לנסוע לא מעט באוטובוסים, בהם כאלה העוברים בשכונות החרדיות, ולעתים אני נקלע למצבים שהם ספק מביכים ספק קומים, ובכל מקרה תמיד מתמיהים. באוטובוס של אגד יש בדרך כלל רביעיית כסאות, שניים עם כיוון הנסיעה, ושניים נגד הכיוון, ולא פעם ישבתי לבדי כאשר במעבר עומדות ומצטופפות כמה וכמה עלמות חרדיות, ביניהן גם נשים קשישות למדי, ואף אחת לא יושבת למרות שלפני ומצדדי יש שלושה מקומות פנויים, מחשש פן תגע בהיסח הדעת שמלתן הענוגה בבד מכנסי המסוקס. לפעמים אני מרגיש חוסר נוחות מסוים, במיוחד כשאישה מבוגרת עומדת 'בגללי', אבל אחרי שבריר שניה אני נזכר שהן יצרו את החוקים האבסורדים האלה (או מדויק יותר, החוקים נוצרו עבורן, גם אם לא לטובתן) ואני לא אמור לחוש אי נוחות קלה שבקלות בגלל ג'ננת ה'צניעות' שלהן.

 

מכיוון שדרכו של הבלוג הזה היא לרוב דרך השלום והאחווה, ומכיוון שיש לי יסוד סביר להניח שאם אמשיך לעסוק בענייני החברה החרדית אסטה מהקו הזה ואכתוב מילים לא חמימות במיוחד על אותה חברה, אעזוב אותם ואשטוף כמה מילים על התהליכים שעוברת החברה הסרוגה, אליה השתייכתי גם אני במשך רוב ימי ילדותי ונערותי, והיא מעניינת אותי הרבה יותר. משהו לא טוב קורה שם. כשאמא שלי עשתה שנת שירות באחד הקיבוצים הדתיים בצפון, הם רקדו ביחד, בנים ובנות, וגם שחו ביחד בבריכה. בעיני זו עובדה מדהימה, הרי היום הרבנים הסרוגים מתפלפלים על אורך השרוול של החולצה ועל רוחב הבד של החצאית, ומפרידים ילדים וילדות כבר בגנים, ולפני ארבעים שנה עלמים ועלמות השתכשכו יחד בבריכה בבגדי ים. לא סוציולוג אני ולא בנו של סוציולוג, אבל נראה לי שתמיד הסמן הקיצוני מושך את כל הקבוצה איתו, יש הלכות פסוקות שתמיד היו וקוימו, שבת תפילה כשרות וכו', אבל לעומתן יש מצוות ומנהגים יותר גמישים, שבהם חשוב יותר מהמנהג הוא הפירוש שניתן לו, ומי רשאי לפרש אותו. איך שזה נראה לי, תמיד הרבנים היותר קיצוניים מקבלים את הלגיטימציה והסמכות להכתיב את הטון, על פי הפירושים המחמירים שלהם. זאת ועוד, קיימת סתירה, מאוד מהותית להשקפתי, בקו המחשבה של הציבור הדתי, שהרי לרוב מתייחסים אל הדורות הקודמים כנעלים יותר וצדיקים יותר מאתנו - 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם', 'אנחנו בבחינת ננס היושב על גב ענק' ושאר מליצות המבהירות את נחיתות דורנו לעומת גדולת הדורות הראשונים, אבל מה לעשות שבתחומים רבים אנשי הדורות הקודמים, לא כופרים ופוקרים כבעל הבלוג הזה חלילה, אלא אנשים דתיים ויראי שמיים, חיפפו לא מעט בעסקי ה'צניעות', בהפרדה בין גברים ונשים, לבוש צנוע, כיסוי ראש לנשים נשואות, וכאמור - שירת נשים. הרי באותו קיבוץ דתי היה רב, כך אני משער, והוא ידע שגברים ונשים רוקדים ביחד ושוחים ביחד, ובכל זאת לא הקים קול צעקה ולא התפטר מתפקידו, כפי שודאי היה עושה במקרה של חילול שבת המוני או ערבוב בין בשר לחלב בחדר האוכל, ומכאן אני לומד שגם אם הוא לא כל כך רווה נחת מהעניין, הוא גם לא ראה בו איסור גמור.

אשמח אם מישהו מאנשי המגזר הסרוג יאיר את עיני בסוגיה הזו, ובינתיים, פנינה מוזיקלית עבור אלו שאינם סבורים כי 'קול באישה ערווה'.

 

 

 

נכתב על ידי , 29/10/2011 18:44   בקטגוריות פוליטי ואקטואלי, אמונה וכפירה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלום שנה ג'


 

לפעמים שואלים אותי: תוכי, למה בחרת ללמוד עבודה סוציאלית? בגלל הכסף? היוקרה? הבחורות? (89 אחוז לפי דורשי רשומות) דחף בלתי נשלט להציל את העולם? כדי לרדת לשורש העניין צריך לחזור כמה שנים אחורה, לסתיו של 2008. כפי שכבר סופר, באותה תקופה אני משוטט באמריקה אהובתי, ובאחד השיטוטים אני מגיע לכיכר בדרום מנהטן המכונה בפי המקומיים union square, ומה רואות עיני באותה כיכר אם לא מספר יושבי קרנות רובצים ליד שולחנות ומשחקים שחמט על כסף, ומה עושה אחד הברנשים הללו אם לא מזמין אותי לשחק מולו על חמישה דולרים, ומכיוון שכבר שנים ארוכות יש לי יד ורגל ואולי גם איברים נוספים במשחק השחמט אני נענה בשמחה להזמנה. מדובר בטיפוס מבוגר בעל חזות אסייתית מובהקת, אני שואל אם ירצה לשחק עם שעון, אך הוא דוחה את ההצעה, וטוב שכך, מכיוון שאני מתייגע במחשבות ארוכות על כל מהלך ומהלך ואילו הוא משחק בזריזות עצומה ועוד מפנה את תשומת לבו לשיחות עם אחדים מיושבי הכיכר שמפטפטים אתו בעניין זה ואחר, ומלבד זאת הוא מוצא את הפנאי בזמן המשחק להשמיע באוזני את סיפור חייו, שמתגלה כסיפור עגום עד מאוד. הוא נולד במדינת קמבודיה, וכשהוא בן 12 לערך נרצחים בני משפחתו על ידי הקמר רוז' - התנועה הרצחנית ששולטת במדינה בשנות השבעים, והוא מצליח בדרך כלשהי להימלט לארצות הברית, אלא שגם כאן הוא עובר התעללות במשפחתו המאמצת ועוזב אותה. בסופו של דבר הוא נושא אישה ונולדים לו ילדים, והם מהגרים לקנדה והוא עובד כמורה לאנגלית, ונראה שהחיים שוב מחייכים אליו, אלא שמסתבר שייסוריו אינם נגמרים והוא נפרד מאשתו ומסיבה שאינה מבוררת לי כל צורכה גם נאלץ לוותר על רכושו ולחזור חסר כל לארצות הברית כשהוא מוגדר, כך הוא מסביר לי, displaced, כלומר עקור. מאז הוא מוצא את פרנסתו, אם ניתן להשתמש בביטוי הזה, במשחקי שחמט מזדמנים עם עוברי אורח ומנגינה בגיטרה, אלא שלפני זמן קצר, באחד הלילות, גונב מאן דהוא את הגיטרה שלו. בינתיים המשחק מתפתח, ולמרות שהוא טוב ממני בהרבה, הוא מפקיר את המלכה, אני מניח שבגלל חוסר תשומת לב, ונכנע מיד. אמנם לפי כללי ההתערבות עליו לשלם לי חמישה דולרים, אלא שאני משתדל לנהוג על פי רוב בהתאם לעקרונות הצדק וההגינות, ואחד העקרונות האלו אומר שאין לקחת כסף מחסרי בית קמבודים שמקוששים את לחמם במשחקי שחמט בכיכרות, ולכן במקום לקחת ממנו את הכסף אני נותן לו דולרים אחדים. לאחר הדברים האלה אנחנו ממשיכים לשוחח בידידות, הוא משמיע לי את שמו, ואני משמיע לו את שמי, והוא מכריז כי הוא קשה ומסובך עד מאוד להגיה, הכרזה שנשמעת משונה במקצת כשהיא באה מברנש ששמו מורכב מאוסף עיצורים והברות שאם אני מבקש להגותם ביום מן הימים חזקה עלי שאני נזקק למערכת שיניים חלופית. אם כך ואם אחרת אני מבקש ממנו לכתוב את שמי בשפתו, והוא נוטל פיסת נייר ומשרבט עליה מיני עיטורים ופיתוחים במשך דקה ארוכה, ואני משתומם מכיוון ששמי אינו מהארוכים, וכתיבתו לא מצריכה השקעה מיוחדת, אלא שמתברר לי שהוא כותב את שמו, ואני מבקש ממנו לכתוב את שמי, והוא כותב אותו באנגלית, ואת זאת אף אני יודע לעשות בתנאים מסוימים, ואני חוזר ומבהיר ומבקש שיכתוב את שמי שלי בשפתו שלו, אלא שהוא מצהיר כי מכיוון שהוא נמלט מקמבודיה זו בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות אין הוא מספיק ללמוד את שפת המקום ברמה נאותה. מכיוון שמפגש זה נערך בחודש נובמבר, והחורף, אשר בניו יורק העיר הוא קשה ואכזר, מתקרב ובא, אני מנסה לברר כיצד הוא נערך לקראתו, ומציע לו להתאכסן באחד המקלטים העירוניים   (shelter) אבל הוא קוטע אותי ואומר לי בערך כך: 'לך יש משפחה ובית ומקום לאכול בערב, אני צריך לשחק שחמט וכך להרוויח כסף כדי לקנות אוכל, הזמן שאני מדבר איתך הוא זמן בו הייתי יכול לשחק ולהרוויח כסף'. כך מסתיים המפגש ואני ממשיך לדרכי שקוע בהרהורים, כשהמשפט האחרון מתיישב בתוך מוחי ולא מתפנה ממנו גם לאחר זמן רב, ולמעשה עד עצם היום הזה. 

 

אבל זו לא הסיבה, הסיפור אמנם אמיתי, אבל לא משחק שחמט עם חסר בית בניו יורק דרבן אותי ללמוד עבודה סוציאלית. הסיבות הן אחרות, אישיות יותר, כאלה שראוי ועדיף שלא יכתבו ברשות הרבים. בכל מקרה, שתהיה שנה טובה ומוצלחת לי ולכל הסטודנטים בישראל!

 

נכתב על ידי , 26/10/2011 09:40   בקטגוריות אישי, אבל לא יותר מדי, אמריקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ערס פואטי קצר


 

פתחתי את הבלוג הזה משתי סיבות, אחת כי אני אוהב לכתוב ולעניות דעתי קוצר הבנתי שפלות השקפתי ורפיסות תפיסתי, אני עושה את זה לא רע, לפרקים. זה משפר את מצב הרוח, מעלה במשהו את הביטחון והדימוי העצמי ובאופן כללי עושה לי טוב על הנשמה. הסיבה השניה היא שרציתי להכיר אנשים חדשים דרך הבלוג, לא סוד גדול הוא שהמעגל החברתי שלי לא רחב במיוחד, בעצם הוא די דליל, למעשה בבדיקה יסודית אני מעריך שתתגלה התאמה די מדויקת בינו ובין תפרוסת הפיק אפ בארים בגזרת מאה שערים, כאשר יתכן יתרון כמותי קל לאחרונה. חשבתי שאם אכתוב לעניין ובתדירות לא נמוכה ואביא את עובדת קיומו של הבלוג לידיעתם של אנשים שאני מכיר, ויכנסו אליו גם אנשים מהאתר (ישראבלוג) וגם טיפוסים אחרים שיגיעו ממקומות אחרים ויווכחו שחמים ונעים כאן וכדאי להישאר, אז אולי יהיו חילופי דברים ודיונים ותיווצר איזו קהילונת נחמדה. נו, זה לא קרה, גם אני לא השקעתי מי יודע מה בשיווק ופרסום, וזה בסדר ולא נורא ולא קרה כלום. המשכתי לכתוב בגלל הסיבה הראשונה - שהכתיבה עושה לי טוב, אבל לפני כמה ימים העליתי רשימה חדשה ואחרי מספר דקות הורדתי אותה, כי היא עוררה חרדה ותחושות לא נעימות אחרות, והרגשתי לא טוב וחשבתי שמילא שלא קוראים ומגיבים ואין דיון וקהילה וכו' אבל אם אני גם לא נהנה, בשביל מה אני צריך את כל העניין?  

השורה התחתונה היא שבזמן הקרוב אני מתעתד לדלל את הכתיבה בבלוג, בגלל העניין שציינתי לעיל, וגם כי שנת הלימודים הבעל"ט בפתח ובאופן טבעי יהיו לי הרבה עיסוקים אחרים. אז שלושת קוראי הנאמנים, כן אני מתכוון אליכם, אתם יכולים לכרסם את פריכית האורז ולסבוא את הנס קפה שלכם בנחת על הבוקר ולא לרוץ למחשב מיד כשאתם פוקחים את העיניים כדי לראות אם משהו התעדכן, אני אמשיך לנקז פה ושם את המחשבות, אבל בתדירות נמוכה יותר. בינתיים, שיר אופטימי, כדי לאזן את הנימה השפופה משהו, שעולה מהרשימה. חג שמח!

 

נכתב על ידי , 20/10/2011 10:04   בקטגוריות אישי, אבל לא יותר מדי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המלצה - בני ברדיו


 

בזמן האחרון אני מוצא עצמי מאזין לא מעט לרדיו, הן כתוצאה מעודף זמן בו אני לוקה בתקופת ביניים זו, והן בשל נטיה מסוימת לנוסטלגיה, עליה כבר כתבתי באחת הרשימות. וברדיו אני מוצא תכניות מסוג זה ואחר, ביניהן כאלו שעניינן שיחות עם מאזינים, ולמי שזכה לא להכיר את הז'אנר אספר כי בתכניות ממין זה מתקשרים אנשים ומחליפים עם השדר דעות לכאן ולשם, ולעתים קרובות מוצאים השדר והמאזין כי קיימים ביניהם אי אלו חילוקי השקפות, ומכיוון שכך הם ממהרים להחליף זה עם זה פריטי מידע חשובים אודות עיסוקן של אמותיהם ואחיותיהם ועל תפקידי איברים פנימיים שלהן וכיוצא בזה, וכדי למנוע חשש שמא חלילה נשמטים הדברים מאוזנו של השומע, הם מוסרים את המידע הזה בדציבלים גבוהים עד מאוד, ולאחר שכל האינפורמציה החיונית נמסרת הם נפרדים זה מזה בלבביות רבה. ומכיוון שבלוג זה, בין שאר מטרותיו, נכתב כדי להרבות שלום ואהבה בעולם, לא ארחיב מעבר לכך על אודות אותן תכניות ואף לא אנקוב בשמן המפורש, ובמקום זה אספר על תכנית בשם 'בני ברדיו', המשודרת בגלי צה"ל על ידי בני בשן, ולה אני מאזין בהנאה רבה.

התכנית הזו היא ההיפך הגמור מאותן שיחות עם מאזינים. בני הלז, שאין אני יודע עליו יותר ממה שמספר לי אדוננו גוגל, הוא גם זמר וכותב, ואין לי מושג מה הן איכויותיו בשטחים אלה, אבל כשהוא משדר הוא משרה שלווה ורוגע ונינוחות עד אין קץ. התכנית עצמה מורכבת משילוב של מוזיקה ופינות שונות שהקשר ביניהן רופף למדי. כותרתן של הפינות מקוריינות בקול סמכותי שנדמה לי ששייך לדן כנר. אחת מהן נקראת 'מדינת האנשים, למען אהבת האדם בישראל', וכותרת המשנה עליה מכריז בני בקול רדיופוני ומלטף היא 'איש אוהב איש אוהב איש אוהב איש', ובה אדם כלשהו מספר על אדם אחר שהוא 'אוהב באמת ובתמים' ומדוע הוא רוחש לו חיבה עזה כל כך, ואותו אדם מעביר את נחשול האהבה הרדיופוני לאדם אחר, וכן הלאה, וזה פשוט מחמם את הלב. בפינה אחרת אנשים שחושבים ש the final countdown הוא השיר הטוב בעולם בוחרים את השיר הטוב בעולם בעיניהם, ושאר השתטויות שעושות נעים באוזן וטוב על הנשמה, ומה שיפה בכל הויצים הקטנים האלה ובכל השיחות שבני מנהל עם המאזינים זה שהוא נותן את ההרגשה שכל הרוך הזה ששופע ממנו, והכינויים יקירי וידידי שהוא מחלק ברוחב יד, הם אמיתיים ללא נגיעות של זיוף וצביעות, כי כשלעצמי אני בז ובוחל מאוד מאוד בשימוש האינפלציוני בשמות חיבה כגון יקר ומקסים ומדהים שנאמרים ומתמחזרים שוב ושוב ושוב עד שמרוב שכולם יקרים ומקסימים וכל דבר הוא מדהים ומהמם יוצא שאף אחד לא באמת יקר ושום דבר אינו מדהים, אבל אצלו זה אחרת, כנראה שניכרים דברי אמת, ואני מרגיש אותם בשעת ההאזנה. 

התכנית, כאמור, משודרת בגלי צה"ל בימים ראשון עד רביעי בשעה 14:00, ראו הומלצתם, ואף על פי שאיני נמנה על אותם אנשים הסבורים שthe final countdown  הוא השיר הכי טוב בעולם, הרי בטוח ומבוטח שהוא מעורר ומקפיץ ומשפריץ מלוא החופן משמחת שנות השמונים, וראוי בהחלט לסיים בו את הרשימה.

 

נכתב על ידי , 13/10/2011 22:31   בקטגוריות כללי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זכרונות מיום כיפור


 

לא ההוא, נו, אני לא עד כדי כך עתיק. כרגיל, ימי חג ומועד מחזירים אותי לימי נעורי האדוקים והדי עגומים. את התפילות של יום כיפור אני לא ממש זוכר, רק שביבים מה'עוקד והנעקד והמזבח' שהוא פיוט חביב למדי, גם אם התוכן לא חינוכי במיוחד. בעיקר אני זוכר את מספרי העמודים החותמים את התפילות - 301 בשחרית ו380 בנעילה, בסידור רינת ישראל, ואת השמחה העצומה כשהתברר שמסיבה כלשהי מדלגים על מספר עמודים מתוך 'אבינו מלכנו' (שמחה מיותרת לחלוטין, מכיוון שהזמן שהתפנה נוצל לעוד סלסולים בסוף תפילת נעילה).

מלבד העניינים האלה אני סוחב טראומה קטנה מהוידוי. מי גדולים ומוכשרים יותר מחכמי הדת היהודית במצב הצבירה האורתודוקסי שלה לעורר רגשות אשמה על חטאים ופשעים דמיוניים. כשהייתי קטן ואדוק ומושפע וטיפש עד אימה כלל לא נראה לי מוזר שאני אמור להתווודות על פשעים שלא ביצעתי ושאין לי שום כוונה לבצע - על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות, בכפות שוחד, בנשך ובמרבית... תגידו דוסים יקרים, התחלקתם על השכל? משפחת קורליאונה עשיתם אותנו. למה זה טוב כל רגשות האשמה המומצאים האלה? אנשים עושים מספיק מעשים רעים, ולפעמים מתחרטים ומצטערים עליהם, אז למה לדחוף להם עבירות פיקטיביות? 

בישיבה התיכונית בה למדתי, ואשר מחשש עינא בישא לא אכתוב את שמה, ורק אציין כי היא שוכנת בשכונה ששמה מתחרז עם המילים 'עיט לבן', היו מצרפים לנוסח הוידוי שניים שלושה עמודים מודפסים ועמוסים בעוד חטאים מלוא החופן, למקרה ששכחנו ולא הלקינו את עצמנו מספיק עם אלה המופיעים במחזור.

כבר הרבה זמן שאני לא מבקר בבית הכנסת, גם לא בכיפור, אבל אני זוכר בחיוב מסוים את התפילה בבית הכנסת הספרדי אותו העדפתי לעתים קרובות על בית הכנסת האשכנזי, הקרוב יותר לבית. הייתי הולך אליו כדי להתחבר לשורשים המזרחיים הקלושים שלי, וגם כי איכשהו הפיוטים והשירים בנוסח התפילה האשכנזי תמיד מדיפים ניחוח קל של פוגרום וקוזאקים והעיירה בוערת וצרות צרורות ואנחות שנשמעות מפה ועד ורשה, והופכים את העסק למאוס יותר מכפי שהוא גם ככה, אבל בעיקר כי התפילה שם נגמרת מוקדם יותר.

לגבי הצום, אני לא צם כבר מספר שנים ביום כיפור. חישוב מהיר מעלה שאם צמתי את כל הצומות השנתיים - שישה במספר, מגיל 12-13 עד גיל 22-23 יוצא שלא אכלתי במשך 60 ימים שהם חודשיים רצופים, כך שלפחות הקיבה שלי שילמה את חובה לחברה. מה שכן, אני לא מתכוון לזלול ולטרוף יותר מדי, רק מזונות קלים, גבינה וירקות וכיוצא באלה. זאת מכיוון  שלא תהיינה הזדמנויות רבות להתקרב אל המקרר והמדפים והמגירות, בהתחשב בבני המשפחה האדוקים שיסתובבו בבית מדי פעם, גם מתוך הזדהות מסוימת עם אותם בני משפחה, ועם קהל הצמים בכלל, וגם כדי להתקרב אל הטווח הרצוי של אדוננו ה BMI, שבזמן האחרון רחק ממני מאוד, ואף אני בעוונותי התרחקתי ממנו, ואני מביט עליו במבט עורג, והוא מחזיר לי במבט שוקק, ושואל בעצב מדוע זנחתי אותו, מדוע העדפתי את העוגות והבורקסים ושאר הבצקים והתופחים והמתנפחים על קרבתו המיטיבה והבריאה. ואני בוש ונכלם, ורוצה מאוד מאוד לשוב, אלא שיצרי חלש וחכי דורש וקיבתי הולכת ומשתפלת לכאן ולשם, ואם בימי סליחות אנחנו נמצאים הרי שבראש ובראשונה אני מבקש את סליחתה ומבטיח בפעם המי יודע כמה לשוב בתשובה שלמה, תשובת המשקל, כפי שהיא ידועה בקרב יודעי רשומות.

 

לצמים - צום קל ומועיל, ולאלו שלא צמים - הרבה סרטים טובים בDVD.

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 7/10/2011 12:46   בקטגוריות אמונה וכפירה, אישי, אבל לא יותר מדי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בפנדלים - סיפור קצר


 

בגין מת באמצע הפנדלים. בדיוק כשמושיקו מדלת שתיים לקח תנופה כדי לבעוט נכנסה למגרש ענת, המורה המחליפה לספורט, לקחה את הכדור ואמרה שכולם צריכים להגיע לאודיטוריום לשיחה עם המנהלת.

למה מי מת שתפסיקי לנו את המשחק, התרגז מושיקו.

בגין, ענתה ענת.

מי זה בגין, שאל מושיקו, ויוני ליימן שלומד בהקבצה אלף באנגלית אמר שבגין זה להתחיל, אבל לא תמיד, אם יש 'אֵס' בסוף זה להתחיל בבת אחת, ואם יש בסוף 'אַי-אֵנ-גִ'י', זה להתחיל בהמשכיות ובהדרגתיות.

איזה דביל, צחק שאולי, בגין זה הנשיא שעשה שלום עם המצרים ובגלל זה נתנו לו פרס ישראל באו"ם.

ענת אמרה שאחרי השיחה עם המנהלת נדע הכול על בגין אבל אני יצאתי מהשיחה רק יותר מבולבל. המנהלת אמרה שבגין היה 'דגול מרבבה', והיה לו 'הדר ביתרי', ו'עוז וענווה דרו בו בכפיפה אחת', ועוד מילים כאלה שלא אומרות כלום, וכשנמאס לי לא להבין ציירתי טבלה קטנה במחברת ובכל פעם שהמנהלת הזכירה את השם בגין כתבתי בגינס, אם היא אמרה את השם בבת אחת, או בגינינג, אם היא אמרה את השם בקול ארוך ומתעייף.

בבית אבא אמר שבגין עשה שלום וקיבל נובל וכבש את לבנון וכשנהיה לו קשה הוא אמר 'איני יכול עוד' והלך הביתה, והלוואי שהפוליטיקאים היום ילכו בדרכו וילמדו  ממורשתו. מצאה חן בעיני המורשת של בגין והחלטתי ללכת בדרכו, כשנמאס לי להכין שיעורים או לשטוף כלים הרמתי את הידיים בדרמטיות, נאנחתי: איני יכול עוד, והלכתי לשחק במחשב.   

בלילה לפני השינה חשבתי שמנחם בגין זה שם מוזר לאדם שמת, ויותר מתאים לו להיקרא מנחם פיניש או מנחם אנד (או אנדס, כי כשמתים זה תמיד בבת אחת, בפרזנט סימפל, אף פעם לא בפרזנט פרוגרסיב) אבל אחר כך חשבתי שזו מחשבה טפשית כי את השם הזה נתנו לו כשהוא נולד ואז זה דווקא התאים, ואז חשבתי שאם אלה המחשבות שאני חושב עדיף שאני לא אחשוב, ואז נרדמתי.

אחרי שבוע ענת שוב נכנסה למגרש, אבל הפעם היא לא לקחה את הכדור ולא הפסיקה את המשחק, רק ניגשה אלי ואמרה לי בשקט שאבא שלי מחכה לי בכניסה לבית הספר ושאלך אליו מהר. התעצבנתי, כי בדיוק עמדתי לעצור עוד פנדל של דלת שתיים, כמו שעצרתי את ארבע הבעיטות הקודמות, ועכשיו שמוליק יעקובסון יהיה שוער ראשון ויעצור את כל הפנדלים במקומי.

אבא שאל אם הלכתי לשירותים, כי יש לנו נסיעה ארוכה, שאלתי לאן נוסעים, והוא ענה: לירושלים, סבא אברהם נפטר. אבא רצה לדעת איך אני מרגיש ולא ידעתי מה לענות. ידעתי שאני צריך להיות עצוב אבל האמת היא שבקושי הכרתי את סבא אברהם, הוא גר בירושלים ומכר עתיקות בחנות קטנה במושבה הגרמנית, אבא אמר שהחפצים שהוא מוכר עתיקים כמו קופסת קוטג' והדבר הכי עתיק בחנות זה סבא עצמו, ואני לא הבנתי למה אחרי כל מה שהגרמנים עשו לו הוא צריך לגור דווקא במושבה שלהם, ועוד בעמק רפאים. מפחיד.

סבא אברהם לא למד עברית באופן מסודר ודיבר רק פולנית, פעם שאלתי איך הוא מצליח למכור בלי לדעת את השפה והוא אמר בלשון מרוסקת שעסקים זו שפה בינלאומית שכולם מבינים. אבל סבא אברהם לא עשה כמעט עסקים בחנות, כי רוב הזמן הוא היה מאושפז במוסד שאמא קראה לו בית הבראה לתשושי נפש, ואבא קרא לו בית משוגעים, בגלל שהוא לא לגמרי החלים ממה שהנאצים ימחשמםוזכרם עשו לו.

כשהשגעונות הקטנים של השואה היו מתפרצים אצל סבא אברהם הוא היה יכול להוריד את המכנסיים או לעמוד על הידיים אפילו בחנות או באמצע הרחוב. חוץ מזה הוא אף פעם לא זרק לחם, גם אם היה ירוק ומלא תולעים. הוא היה אוסף פרוסות לחם זרוקות ברחוב ואפילו אסף פירורים שזרקו אנשים כדי להאכיל את היונים בגינה. היונים שנאו את סבא שלא אפשר להן לאכול וכשהיה יוצא מהחנות הקטנה היו מתעופפות סביבו ומנקרות לו את כף היד, והוא היה נבהל ונאבק ומקלל אותן בפולנית, והשכנים שכבר היו מורגלים התקשרו למוסד כדי שישלחו את האנשים בחלוקים הלבנים, שרק הם ידעו להרגיע את שגעונות השואה הקטנים של סבא אברהם.

עכשיו שכב סבא בתוך הבור, ממש ליד הקבר של בגין שנכרה שבוע קודם וכבר היה מכוסה בחול. שאלתי את אבא למה הוא קבור כאן ולא בהר הרצל יחד עם כל חברי הכנסת ואבא אמר שהוא סבל מהם מספיק בחיים ולא רצה להיות שכן שלהם גם עכשיו. דוד אהרון אמר שהר הזיתים הוא המקום הכי קרוב לבית המקדש וכשיגיע משיח צדקנו הוא לא יצטרך לעבור גלגול מחילות, או להיתקע בפקקים של מרכז העיר, גיחך אבא, ודוד אהרון, שבזמן האחרון התחיל לגדל זקן ולחבוש כיפה שחורה גם מחוץ לבית הכנסת, נשף לעברו בכעס: הכול צחוק אצלך, טיפת כבוד אין.   

הרב התחיל להתפלל בקול ובאמצע התפילה נפל לו על האף כזה בונקלך ענקי מאחד הברושים שנטועים בבית הקברות, שלא יכולתי להתאפק ולא לצחוק, ודוד אהרון הסתכל עלי בעיניים כועסות, אבל לא היה יכול לומר לי כלום לפני שהרב יגמור להתפלל.

התפילה של הרב התארכה והתארכה ולא נגמרה, אז הלכתי להסתובב קצת בבית הקברות. שורה מעל סבא ובגין ראיתי קבר שעל המצבה שלו כתוב גלמוד, וזיוה אשתו של דוד אהרון אמרה: גלמוד, זה אחד שאין לו קרובים ואף אחד לא יודע מי הוא. כאילו שאני לא יודע. ליד גלמוד קבור הרב הראשי בקבר מפואר שעליו קבועה מצבת שיש שחורה ומונחות המון אבנים. על הקבר של גלמוד לא הייתה מונחת אפילו אבן אחת, רק ירוקת וענפים של ברוש ובונקלך ישנים. ניקיתי קצת את המצבה והעברתי כמה אבנים מהרב הראשי לגלמוד. אני בטוח שלא אכפת לו.

כשחזרתי הרב בדיוק גמר להתפלל, שני אנשים עם זקנים שחורים וציציות אחזו אתים גדולים וזרקו חול על סבא וכשסיימו תקעו באדמה כפיס עץ קטן עם השם ותאריכי הלידה והפטירה שלו, שהיה זהה לחלוטין לכפיס העץ שהיה נעוץ על הקבר של בגין, אפילו שסבא לא זכה בפרס נובל ולא היה לו הדר ביתרי, רק חנות של עתיקות מזויפות ושגעונות קטנים של שואה.

כשנגמרה הלוויה כולם הורידו את הכיפות חוץ מדוד אהרון, יצאנו מבית הקברות נכנסנו למכונית ונסענו הביתה. כולם במכונית שתקו ורק ברדיו שר זמר צרוד על זה שאף אחד לא מזיל דמעה ואף אחד לא מרגיש כאב, ורציתי לומר לו שזה לא נכון, ואפילו שאף אחד לא מזיל דמעה, לא דוד אהרון עם ההתעצבנויות והחוקים החדשים שלו, ולא אבא עם ההערות העוקצניות, כולם מרגישים כאב, רק מבטאים אותו בדרכים שונות.

ובלילה לפני השינה הזלתי דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת, ועוד, בעיקר כי שמוליק יעקובסון, שאחרי שהחליף אותי עצר את כל הכדורים כמו פנתר, תפס לי את המקום בשער והפך אותי לשוער מחליף שיושב על הספסל מחוץ למגרש, אבל גם על סבא אברהם שלא הכרתי אותו כמעט, וגם על בגין וגלמוד, אפילו שלא הכרתי אותם בכלל.

 

 

 

נכתב על ידי , 4/10/2011 15:13   בקטגוריות יצירה (?)  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtuki.yosi אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tuki.yosi ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)