תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

עניינים משמחים למדי מתרחשים בגזרתי בזמן האחרון, אבל אני מעדיף לא לפרט יותר מדי בשלב הזה כדי אל"ף - לא לפתוח פה לכל מיני יצורים דמוניים ועל טבעיים, שודאי קוראים באדיקות את הדברים שאני כותב כאן, ומחפשים בין השורות איך לעשות לי רע על הנשמה, ובי"ת -  מכיוון שכבר זמן מה אני מנסה לאמץ מדיניות של 'אפס ציפיות - אפס אכזבות', ולמרות שבדרך כלל זה בא קומפלט גם עם אפס אחוזי יישום, אני מנסה להקפיד כמה שאפשר. 

מלבד זאת, התכנסתי כאן כדי לאחל שנה טובה, כל הברכות שהורעפו בראש השנה העברית תקפות גם עכשיו. אני כמובן מתנגד בכל תוקף לנסיונות המגושמים לקשר בין חגיגות השנה האזרחית החדשה ובין תאריך מותו של אפיפיור עתיק שצרר יהודים להנאתו, כאשר כל בר בי רב יודע שמדובר בסך הכול בחתול מגודל בעל תאווה בלתי נשלטת לציד קנריות צהובות, ואע"פ שיש לי חיבה יתרה לבעלי כנף, גם לאלו שבעוונותיהם אינם משתייכים למשפחת התוכאים, אין אני סבור שראוי להשבית את שמחתם של המוני חוגגים רק בגלל איבה עתיקה השוררת בין אותו שונר לציפור שיר.

אז שנה טובה לכל רעי הנוצרים, ובכלל - לכל מי שמשתמש בלוח שנה, ולחוגגים במסיבות ובבדיקת בלוטות ובחילופי לשונות ובדבר זה ואחר, וחוץ מאשר לבני תרבות המאיה החיים בקרבנו, שהשמועות מספרות שאינם נמנים על גרופיזי 2012, אני מקווה ומאמין שתהיה לכולם שנה מלאת אור ואהבה, הכלה והעצמה וכל המילים השמחות. 

כל הזין בשני טורים – יוזף מנגלה.

מזעזע, נכון?

מזעזע כמעט כמו לצחוק עד אובדן חושים עשתונות ושני כפתורים עליונים במכנסי הא' המגוהצים ומעומלנים דום ברחבת הדגל בטקס יום השואה הבסיסי.

אבל מה אפשר לעשות, בבית הספר הייתי ילד שואה ועכשיו בצבא אני חייל שואה. כולם מעבירים את השמירות בשיגועים של הסמב"ציות, אני משחק ארץ עיר מחנה ריכוז. א-לף. סטופ. מם. מטהאוזן, מיידנאק, ארץ עיר פושע מלחמה נאצי. א-לף. סטופ. גימל. גבלס, גת, גרינג. או מפנטז על היטלר בירושלים, כי הפשלה הכי גדולה מאז קום המדינה, יותר מהעסק הביש, יותר מיום כיפור, זה משפט אייכמן, ושלא תבינו אותי לא נכון, מעולה שלכדו ושפטו ותלו ושרפו ופיזרו את האפר שלו מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ועכשיו הוא שוחה שם גב חזה. מה שחבל זה שלא תפסו את היטלר, כי מי זה אייכמן בסך הכול, אוברשטורמבנפיהרר – סגן אלוף כולה, מפקד גדוד, ראש ענף, כמו ירמי פיטוסי, המפקד שלי, קצין יחסית זוטר, אפור, אנמי, נושא ברכה ענפית בהרמת כוסית לכבוד השנה החדשה תוך בניית מגדלים מכוסות פלסטיק כדי לא להירדם מהנאום שלו עצמו, פיטוסי, לא אייכמן. יכול להיות שגם אייכמן, אבל אין תיעוד היסטורי.

היטלר זה סיפור אחר לגמרי, ראש ממשלה נשיא ומפקד עליון של הצבא, אם רק היו מביאים אותו למשפט בארץ. לכל אחד הפנטזיות שלו, שלי היא היטלר בירושלים. ברלין, שלושים באפריל אלף תשע מאות ארבעים וחמש, היטלר מגלח את השפם, הופך את הבלורית ימינה ובורח במנהרה טרנס אטלנטית לארגנטינה, קורא לעצמו פדרו או אנריקה, לומד ספרדית ומוצא עבודה כזבן  באחד הסופרים בבואנוס איירס. השנים עוברות, הוא משתקע, מכיר אנשים, נפטר בהדרגה מהמבטא, מתחיל להרגיש בבית, לפעמים הוא נתקל ביהודי עובר ברחוב  וחולפת בו  תחושת  פספוס קלה אבל באופן כללי הוא מעביר את הזמן בנחת, עד שיום אחד מגיעים סוכני המוסד ושואלים: אתה היטלר?  הוא משיב: לא. הם מסירים את משקפי השמש, מנקים קצת אבק ומרכיבים בחזרה, נועצים בו מבט חודר ומנסים שוב: אתה בטוח? טוב, בסדר, עליתם עלי, זה אני, מרוצים?!

לוקחים אותו למשפט בירושלים, תא זכוכית והכול. אבל כבוד השופט אני רק ביצעתי פקודות... אה אדולף, לואט עורך דינו, אני לא בטוח שזה טיעון כל כך מוצלח במקרה שלך, בוא נלך על קו הגנה אחר, זה לא עוזר וגזר דין מוות נחרץ במאות אלפי הודעות sms. תליה, נו מה, שריפה ופיזור האפר מחוץ למים הטריטוריאלים של מדינת ישראל ומחוץ למים הטריטוריאלים של אייכמן, כי סדר צריך להיות.

סדר צריך להיות, אמר הרס"ר בתדריך לפני המשפט אצל מפקד הבסיס. אתה נכנס שמאל ימין שמאל, עומד מתוח, עונה בכן ולא רק אם שואלים אותך, לא מחייך, לא מדבר, לא מוציא לכלוכים קטנים מהשיניים, נושם רק אם צריך, מעפעף רק כשדחוף, כשהמפקד מקריא את גזר הדין אתה לא מוציא מילה, אם חס וחלילה הוא מוציא אותך זכאי אתה מצדיע. ברור?

בטח שברור, למפקד שלנו יש שלושה פלאפלים מימין ועוד שלושה משמאל, מה שאומר שהוא יכול להכניס אותי בפנים להרבה מאוד זמן. אבל המפקד נראה נינוח ומחויך, הוא מקריא לי את פרטי התלונה, זילות יום הזיכרון והתנהגות שאינה הולמת, ומטיף לי קצת מוסר. כשנמאס לו הוא אומר: תשמע, ביום רגיל הייתי מלביש לך עשרים שמונה, אבל היום זה לא יום רגיל, זה יום השואה, וראוי שכולנו ננהג בו בחמלה, לכן אני מזכה אותך מאשמה.

הצדעתי.

שיט.

כל הזין בהצדעה.

עובר זמן ממושך למדי ואני ממעט לכתוב כאן, והקוראים אולי (מה אולי? בטוח במלאנתלפים אחוז) תמהים קצת מקורה ומהולך ומנשמע ומניינים, אז האמת היא שאני חי וקיים ויש לי כמה מושאי ציוץ, אבל כידוע, האדם חושק והפנאי עושק, ובמקרה דנן, הלימודים והעבודה וההתרוצצוית די מתישים אותי. אני משער שמי שקרא כאן קצת הבחין שהבלוג מתמקד יותר במחשבות, זכרונות, הגיגים, שרעפים, מבוכים ודרקונים, ופחות בקטע של 'קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים', אבל כדאי לגוון, וצריך לעדכן מפעם לפעם.

עבר חודש וחצי מאז תחילת השנה האקדמית, ומאז שהעתקתי את מוקד הקינון הראשי שלי אל ירושלים העיר. ליתר דיוק אני מקנן בשכונה שכל רחובותיה קרויים על שם תנאים ואמוראים, ואפשר ממש לחוש את הקדושה ולראות את הניצוצות באוויר. אני עצמי גר במפגש של שני צדיקים גמורים, אשר מתוך רצון לשמור על פרטיות (שלי, להם לא אכפת, הם ברי מינן כבר אלפיים שנה) ולמנוע הסתערות המונית, לא אחשוף את שמותיהם. אלא אם מדובר בעלמה טובת שכל ויפת מראה, שכמובן מוזמנת בכל עת להכיר את מעוני הקט, ואולי גם לשחק איתי טאקי או דוקים או בשאר משחקים מענגים ממין זה.

עלי לציין בצער שהציפיות שהיו לי לפני תחילת השנה לא ממש מתגשמות. כבר סיפרתי שבשנתיים האחרונות גרתי עם יצורים וטיפוסים שבכירי אגף הפיקוח בעיריית ירושלים עדיין שוברים את הראש בנסיון להבין איך הם מצאו מקום חנייה לחללית שהנחיתה אותם בעיר, והשנה שמחתי שאגור עם אנשים נורמלים, ואותם שותפים הם אכן ברנשים נחמדים וחברותיים לכל דבר ועניין, אבל מכיוון שכל אחד שקוע בענייניו ולכל אחד יש סט שלם של חברים, לא נראה לי שמהם, או מהחברים שלהם תצמח לי הישועה, כי כפי שכבר רמזתי בעבר, המעגל החברתי שלי לא רחב במיוחד, ומלבד כמה ידידים, מכרים, מודעים ועמיתים הוא חופף בצורה די מדויקת את אוכלוסיית דובי הפנדה בגן החיות התנכ"י, עניין שמסב לי לא מעט צער. ואני מסתכל ימינה ושמאלה ומהרהר שירושלים זו, עיר ואם בישראל ואוכלוסין בה לא מעטים כלל ועיקר, וחזקה עלי שאני מוצא בתוכם מישהו או מישהי לקיים את מאמר חז"ל - עשה לך חבר, אבל לאחר מכן אני מהרהר קצת יותר לעומק ומוצא שרוב רובה של אוכלוסיית העיר מורכבת מחרדים, ערבים, ערסים, אמריקנו - מדרחוביסטים, ועלמות חן שונות איתן אני יושב לדייטים בזמן מן הזמנים במרחב המשתרע בין עמק רפאים בדרום, רחוב יפו בצפון ומדרחוב נחלת שבעה במזרח, ואף שאני לא מטיל דופי באף אדם המשתייך לאחת מהקבוצות האלה חלילה, ובטוח ביטחון גמור שלרבים מהם לב רחב וטוב שעשוי להישקל בקראט ממש, הרי שאין אני סבור כי עשויה לצמוח לאחד מן הצדדים תועלת ממשית ממפגש כזה. גם מהאנשים בחברתם אני שוהה בחלק מימות השבוע באוניברסיטה די התייאשתי, קשרים שלא יצרתי עד עכשיו - כבר לא אצור, ואנשים שלא החלפתי איתם מילה במשך שנתיים - לא יהפכו לחברי נפש. sad but true, ואני לא מתכוון לפתוח את הנושא הזה עכשיו.

כדי להקל, גם אם לא לפתור, את מצב העניינים העגום הזה, אני מנסה כל מיני דרכים שנדמה כי כולן קשורות לאסטרטגיה המכונה בפי הכלכלנים - מיקור חוץ, דהיינו, העברת האחריות והביצוע לגורמים חיצוניים. כך אני מפסיק כמעט לגמרי את  הנסיונות לקשור אי אלו קשרים עם אנשים מוכרים, ומחפש התקשרויות בחוץ. אחת מאותן דרכים היא האתר הקרוי בשם couchsurfing, שבעזרתו מוצאים אנשים המטיילים בעולם מקומיים שמוכנים לארח אותם ולהציע להם מקום לינה חינמי. ובשבוע שעבר מגיע לדירתי הצנועה ברנש צעיר, ממדינת יוטה אשר בארצות הברית, וכמו רבים מתושבי אותה מדינה גם אותו אורח משתייך לזרם המורמוני, שאם עשרה קבין של מטורללות ירדו על אגפיה השונים של הדת הנוצרית, הרי שתשעה מהם לקחו מאמיני אותו זרם, אבל לי זה כמובן לא מזיז, מכיוון שאני דווקא מחבב זיווגי שכל נוצריים, ומלבד זאת אותו טיפוס הוא בחור נחמד וחיובי וחברתו נעימה לי. לצערי לא כל כך יוצא לי לצאת ולהסתובב איתו בערבים הן מכיוון שגם הוא וגם אני חוזרים עייפים בסוף היום, והן מפני שבגלל מצוות דתו ומגבלות אחרות הוא לא שותה דבר חוץ ממים ומיץ, עובדה שעלולה להעיב מעט על יציאה הכוללת שתיית משקאות קופצים ותוססים. כך או אחרת העניין הזה משמח אותי במידה מתונה, גם אם  ברור לי שמדובר רק בפלסטר ולא בפתרון של ממש. המשך יבוא, מקווה שהוא יהיה עליז ואופטימי יותר מהרשימה הזו.

כבר הרבה זמן אני רוצה לספר או לכתוב על סבתא יהודית. סבתא נפטרה בו' שבט 1991, ממש בזמן מלחמת המפרץ. היא מתה מסרטן. הייתי בן שבע. אני לא זוכר הרבה. רוב הזכרונות שלי ממנה, מהמחלה ומהפטירה, קשורים באוכל. אני זוכר בצורה חדה מאוד ריח של קינמון על פודינג או מאפה שהיא הכינה.  אני זוכר ריח של תבשילים ביתיים - אורז, מג'דרה, קישואים. כשבאנו לבקר אותה בבית החולים, היום אני יודע שזה היה תל השומר, ישבתי עם הדודים בקפיטריה, אכלתי עיגול קינמון שתיתי מיץ ענבים והשווצתי במילים הראשונות שלמדתי באנגלית. אחר כך סבתא נפטרה. מהשבעה אני זוכר רק את הצלוחית של הצימוקים. לפעמים אני נוטה לזלזל בעיסוק באוכל, אולי בגלל כל תוכניות הבישול המאוסות שמכסות את המסכים ומסתירות את הנוף ותורמות עוד יותר לתהליך הדביליזציה של הטלוויזיה, שגם ככה נמצא בשלב מתקדם מאוד, אבל האמת היא שאוכל הוא עניין מאוד רגשי, אולי אפילו רוחני, שמערב כמה חושים חושניים מאוד וראשוניים מאוד כמו חוש הראיה, הטעם והריח, שמתפתחים בשלבים המוקדמים של הגדילה עוד לפני התפתחות היכולות השכליות. יצחק שלו הזכיר את הבראשיתיות החושית הזו  בספר היפה 'פרשת גבריאל תירוש', כשכתב על "כוחם של עצבי הזיכרון המרוקמים בתוך עצבי הריח".

סבתא נולדה באלכסנדריה בשנת 1921 ועלתה לארץ בגיל חמש, בהתחלה גרה בירושלים ולמדה בבית הספר אליאנס, אחר כך עברה משפחתה לתל אביב, שם פגשה את סבא. אבא שלה היה סוחר פירות יבשים שנע ונד ברחבי הלבנט לרגל עסקיו. לסבא שלה קראו חיים אמזלאג. הוא היה מין פיגורה בזעיר אנפין של הקהילה הספרדית ביישוב הישן - סגן הקונסול הבריטי ביפו. הוא סייע בהקמת המושבות הראשונות - פתח תקווה וראשון לציון, וזכה לציור פסיפס במרכז סוזן דלל וברחוב שקרוי על שמו בשכונת נווה צדק. יש אנשים שמתגאים בייחוס לרש"י, לדוד המלך, הגאווה המשפחתית אצלנו נשענת על סגן קונסול בריטי. זה הכי סלב שהצלחנו למצוא. אגב, אחיינו של אמזלאג דנן - יוסף נבון, היה זה שיזם והקים את מסילת הרכבת מיפו לירושלים, מסילת הרכבת הראשונה בארץ ישראל. בזכות היוזמה הוא זכה לתואר האצולה הטורקי 'ביי'.

למרות שסבתא גדלה בסביבה דתית, היא לא שמרה מצוות ולא כיסתה את הראש בשביסים ומטפחות ושאר קשקושים שסבתות, ולמרבה הצער גם נשים צעירות, מניחות על ראשן. היה לה שיער יפה, בכלל, סבתא הייתה אישה יפה מאוד, גם בצעירותה וגם כשהייתה מבוגרת יותר. על הקיר בחדר של סבא בדיור המוגן תלויה תמונה בשחור לבן של סבתא בגיל 16 או 17, מחייכת למצלמה ונראית כמו בריג'יט בארדו או מרלין מונרו או כוכבת עתיקה אחרת מאותה תקופה. סבתא יהודית הייתה מה שקוראים היום 'מנהלת משק בית', ובעבר קראו לו פשוט 'עקרת בית'. סבתא התנדבה בועד למען החייל, היא הייתה אשפית בסריגה, וסרגה ותפרה בובות שנמכרו באירועי התרמה שונים. אני זוכר את הסוודר שהיא סרגה לי, בצבע תכלת רך. היא גם ידעה הרבה שפות - שפת האם שלה היתה צרפתית, מכיוון שגדלה במצרים ידעה ערבית, עברית היא למדה בארץ, וכנראה היתה לה גם שליטה כלשהי באנגלית.

אני חושב גם על סבא, הוא בטח מאוד בודד, יושב בחדר שלו בדיור המוגן, מוקף בתמונות שלה ומתגעגע. כשאני בא לבקר (מודה ומתוודה - לעתים רחוקות) הוא תמיד פותח את האלבום או מצביע על אחת התמונות שתלויות על הקיר ושואל אם אני זוכר את ספתא (פא דגושה). הזיכרון שלו מצוין - הלוואי עלי צלילות ובריאות כזו בגיל 91 - אבל בכל פעם הוא שואל שוב אם אני זוכר את סבתא.

אני זוכר את סבתא יהודית ואוהב אותה ומתגעגע אליה מאוד - למרות שהכרתי אותה רק מעט. אני מרגיש קרבה נפשית גדולה - למרות שהיא נמצאת כבר יותר מעשרים שנה בנחלת יצחק, ולא נראה שזה הולך להשתנות בעתיד. רציתי לכתוב עליה.