(איחדתי את שני הקטעים למען הרצף ויצא ארוך להחריד, מקווה שתגיעו עד הסוף)
לפעמים שואלים אותי: תוכי, מה אתה? ימני? שמאלני? ואולי דרום מערבי? אז לכבוד ספטמבר המתרגש עלינו על שלל מאורעותיו ותחזיותיו האפוקליפטיות, וגם כדי להבהיר לעצמי ולסובבים את עמדתי בעניין, אטבול את נוצותי בבוץ הפוליטי - מדיני, ואשתדל לא להשפריץ יותר מדי כשאני יוצא ממנו.
ראשית אעלה כמה מחשבות בנוגע למצב כיום ביהודה ושומרון, ואחר כך אציע את תוכנית תוכי יוסי המלאה לפתרון הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לטובת קובעי המדיניות בקריה ובגבעת רם, שעוקבים בדריכות אחר הבלוג. ברשימה זו אשתמש לסירוגין במונחים יהודה ושומרון והשטחים, שניהם ראויים בעיני. לא אשתמש במונח המגוחך הגדה המערבית, לנהרות רחבים ושוצפים הרבה יותר מהירדן הזרזיפי אין גדה ברוחב עשרות קילומטרים.
לא הייתי מגדיר עצמי לא ימין ולא שמאל משתי סיבות, ראשית, אני לא אוהב להדביק לעצמי תויות, כואב להסיר אותן אחר כך, במיוחד עם כל השערות שנתלשות בדרך. מלבד זאת, ההגדרות של ימין ושמאל במשמעותן המדינית איבדו מזמן את הרלוונטיות שלהן. בשנות השבעים רק נציגי המפלגה הקומוניסטית דיברו על הקמת מדינה פלסטינית והיום זו עמדה מקובלת בליכוד, כך שמה שהיה פעם שמאל קיצוני הפך למרכז. אז אני לא ימני ולא שמאלני אלא תוכי שמתבונן במציאות, שומע הרבה דעות, משני הצדדים, ומנסה לברור ביניהן ולברר את עמדותיו.
ביחסי למפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון מעורבבים שיקולים שונים. מבחינה רגשית, למרות שיצאתי בשאלה לפני זמן רב, עדיין אני שומר חיבה ומרגיש קרבה רעיונית לציבור שמזוהה ברובו עם ההתיישבות ביהודה ושומרון. מלבד זאת, חלק מקרובי משפחתי גרים בהתנחלויות, שלא לדבר על ש', שגדלה וגרה ביישוב השוכן בעומק השטחים.
מצד ההיגיון לא סביר בעיני שיהודים יכולים לחיות כמעט בכל מקום בעולם, מקזחסטן ועד פרו, אבל לא רשאים לגור בחבל ארץ בעל חשיבות היסטורית מוצקה כל כך לעם היהודי. אני מתנגד בחריפות לדה לגיטיציה שעושים למתנחלים, שחוץ מכמה מאות עבריינים, הם אנשים טובים יצרנים ושומרי חוק. כמויות השנאה והשטנה שנשפכות עליהם בתקשורת הכתובה והמקוונת מזעזעות אותי. לפני מספר שנים התפרסמה סדרת כתבות במוסף 'שבעה ימים' בשם מסע בארץ המתנחלים. הכתב סיקר מקום אחר בכל שבוע, ואיכשהו בכתבות נשמע תמיד קולו של המתיישב המדובלל ביותר עם האמירות המתלהמות ביותר במאחז המוזנח והעלוב ביותר. הוא יכול היה לכתוב על המרכז האוניברסיטאי באריאל או על אזורי התעשייה המעניקים פרנסה לאלפי פלסטינים, אבל העדיף להתמקד בכל מיני ברנשי גבעות בקרוואנים של קרני חגבים ג' ומעלה זרזירים ז'. זו לא עיתונות, זה הוצאת שם רע, זה סימון מטרה וזריקת חיצים משוחים בארס לעברה. נכון, יש בריונים מדובללים ועילגים, שורפי שדות וכורתי עצים, אבל מספרם בטל לא בשישים אלא בששת אלפים, לעומת האזרחים שומרי החוק שגרים בשטחים. אני בז ובוחל מאוד מאוד בקרנבל השנאה למתנחלים, ובכללו מפעל החרמות של השמאל. אני לא מחרים שום דבר שמגיע מיהודה ושומרון, ואם יקרו בדרכי עוגיות מזרחיות של עבאדי, לא רק שלא אמנע מהן אלא אמרח עליהן חלווה של אחוה ואטבול אותן בשמן זית של אחיה, ואם לא אוסיף כמה פטריות תקוע בצד, זה לא מכיוון שהן מתקוע, אלא מכיוון שהן פטריות.
יותר מזה, מכיוון שאני לומד באוניברסיטה העברית, ובשנתיים האחרונות התגוררתי באחת השכונות הסמוכות, גם אני נחשב מתנחל, כמו שאר הסטודנטים באוניברסיטה, ועוד כמאתיים אלף תושבי השכונות היהודיות במזרח ירושלים. מכיוון שארצות הברית האיחוד האירופי והאו"ם לא מבחינים בין החוקיות של ההתנחלויות ביהודה ושומרון ובין החוקיות של השכונות היהודיות במזרח ירושלים, ויעידו על כך הצפירות העולות ויורדות שנשמעות בכל פעם שמתפרסמת תכנית בניה בגילה או בפסגת זאב. יוצא מכאן שבסך הכול הכללי יותר מחצי מליון יהודים ישראלים, כולל תושבי רמת הגולן, הם מתנחלים.
אגב, תוכי רך פלומה הייתי וגם זקנתי ומעולם לא הבנתי כיצד הוכשרה האוניברסיטה העברית בהר הצופים בידי כהני השמאל. הרי מדובר בשטח כבוש לכל דבר. אמנם האוניברסיטה הוקמה בשנות העשרים, הרבה לפני מלחמת ששת הימים, אבל מלבד המכון לארכיאלוגיה ושאר בניינים עתיקים באיזור אולמות טבע (הו אולמות טבע, הו לאות מתוקה) רוב המבנים בקמפוס, ובודאי מעונות הסטודנטים, בנויים בשטח שנכבש ב67, ומה ההבדל בין הסטודנטים שגרים במעונות ובין יהודים המתגוררים בסילואן למשל (מבחינה משפטית, תכלס גם אני לא מוצא תבונה יתרה בהתיישבות בלב כפר ערבי עוין).
אבל, עם כל החיבה והקרבה למתנחלים, והידיעה שבמובן מסוים גם אני נחשב מתנחל, אני לא חושב שההתיישבות ביהודה ושומרון, במיוחד בעומק השטח, אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מהלך נבון במיוחד. אני מניח שקובעי המדיניות קיוו שמליוני יהודים יתיישבו ביהודה ושומרון וישנו את המאזן הדמוגרפי, אבל זה לא קרה. כיום גרים בשטחים שלוש מאות ושלושים אלף יהודים, ובין שניים לשלושה מליון פלסטינים (הדמוגרפים חלוקים) לכן אם בידי כדור בדולח המכוון אל המאה העשרים ואחת ואני יושב על כתפיהם של אשכול ודיין ושאר מקבלי ההחלטות באותם הימים, ולוחש באוזניהם, הרי שאני מייעץ להם לספח את העיר העתיקה בירושלים ואת גוש עציון, לבצע תיקוני גבול קלים באיזור לטרון ומערב השומרון, ולהחזיר את השטחים לירדן במסגרת הסכם שלום. אך מכיוון שחודשים ספורים לאחר המלחמה החליטו שליטי מדינות ערב על שלושת הלאוים בועידת חרטום – לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, ולא לשלום עם ישראל, ומכיוון שקשה להאמין שירדן הייתה מקבלת אישור ממצרים וסוריה החזקות והחשובות ממנה, לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, קרוב לודאי שהעצות האלה לא היו מיושמות.
בסדר, כולם חכמים לאחר מעשה, אבל מה עושים עכשיו? אפשר לספח את השטחים ולהעניק אזרחות לפלסטינים, ואז ישראל לא תהיה מדינה יהודית אלא דו לאומית. אפשר לספח את השטחים בלי להעניק אזרחות לפלסטינים אבל במקרה כזה ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית. שתי האפשרויות הן רעות מאוד. העובדות הן שביהודה ושומרון חיים מליוני אנשים שלא ממש מסתדרים איתנו, ויש להם תודעה לאומית, וכמעט כולם כבר מבינים שלא נועדנו לחיות ביחד וכדאי שניפרד. והפתרון היחיד למרבה הצער הוא הפרדות מחלק משטחי יהודה ושומרון תוך שמירה על גושי התנחלויות במסגרת של חילופי שטחים. יהיה עצוב מאוד, לי על כל פנים, לראות את מפת הארץ משוסעת על ידי כפפת המתאגרפים שחובטת בבטן הרכה והצרה של ארץ ישראל בואכה מישור החוף, אבל שוב, לצערי הרב, אם חשוב לנו שישראל תישאר מדינת הלאום של העם היהודי ובו בזמן מדינה דמוקרטית, נצטרך לוותר, ולהתנחם בדברים שאמר פעם מאיר אריאל: על ארץ מוותרים רק בלב. זה כמובן רעיון עתיק ומשומש, החידוש הוא, שחילופי השטחים יערכו לא באמצעות נגיסה משטחי מדינת ישראל הסמוכים לקו הירוק, אלא במסגרת איזורית רחבה הרבה יותר, וכדי לסבר את האוזן בעניין נדרשת הקדמה קצרה.
ישנו איש בישראל ושמו דוד פסיג, והוא עד כמה שידוע לי, העתידן המוסמך היחיד שמסתובב בינינו. אמנם כל מי שגר בארץ הזו הוא עתידן קטן שיודע את הנוסחה המדויקת לפתרון מהיר של כל בעיות הביטחון הכלכלה והפקקים בבוקר, אבל פסיג דנן הוא עתידניסט מומחה עם תעודות וקבלות בחיזוי תהליכים עתידיים בתחומי הכלכלה הגיאו פוליטיקה וכו'. הוא הוציא ספר בשם 2048 ובו הוא מנתח מגמות עתידיות בארץ ובעולם, ובין היתר עוסק ביישות הפלסטינית אם תקום מתישהו. תחזיותיו לגבי אותה יישות הן עגומות מאוד. אותה יישות, חזקה עליה שתהיה מורכבת משני איזורים גיאוגרפיים שאין ביניהם רצף טריטוריאלי - יהודה ושומרון ורצועת עזה. בניתוחים שונים, שאין כאן מקום לפרט, הוא טוען כי על פי התנאים הגיאוגרפים של רצועת עזה ויהודה ושומרון אין לפלסטינים יכולת קיום כלכלית עצמאית שאינה נסמכת על ישראל, כלומר גם עצמאות מדינית לא תבטיח להם את שחרור התלות הכלכלית מישראל, בהתחשב בשטחם הלא גדול של יהודה ושומרון ובשטחה הזערורי של הרצועה. לכן, הפתרון היחיד למניעת המשך מאבק הדמים הפלסטיני לשם הרחבת שטחם, גם לאחר חתימת ההסכם, הוא שיתופן של מצרים וירדן בתהליך השלום. (את הרעיון הזה הוא לא מעלה בספר, כמדומני שאלוף במילואים בשם גיורא איילנד אמר או כתב דברים ברוח דומה).
שטחה של רצועת עזה יורחב אל תוך צפון סיני, ושטח המדינה הפלסטינית ביהודה ושומרון יורחב אל מעבר לגדה המזרחית של נהר הירדן. כי חברים יקרים, אם נחוץ ודחוף לכם כל כך לתחוב את אפכם לתוך התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים, ולנזוף ולאיים ולהטיף ולקרוא לשגריר ולהחזיר את השגריר, כנראה שהצלחתו חשובה לכם מאוד מאוד. אם כך תרמו לו באופן מעשי. שטחה של מצרים הוא עצום, כמליון קילומטרים רבועים, שטחה של ירדן גדול פי ארבע וחצי משטח ישראל בתחומי הקו הירוק. אני יודע, זו תמימות כמעט נפשעת לחשוב שהמצרים והירדנים יסכימו לוותר מרצונם החופשי על שטחים, הרי סאדאת הכריז שלא יוותר על גרגיר חול מאדמת מצרים הקדושה, והמצרים נגררו שנים בויכוחים משפטיים על קילומטרים ספורים בטאבה. יהיה צורך בהרבה מאוד כסף אמריקאי ואירופאי כדי לשכנע את המצרים והירדנים לתרום משהו כדי לסייע לאחיהם, בשר מבשרם, הפלסטינים.
גושי ההתיישבות הגדולים, הקרובים לקו הירוק, יסופחו לשטח מדינת ישראל, ביניהם מעלה אדומים, גוש אריאל, גוש עציון, גוש מודיעין וכן הלאה. בעומק השטח הפלסטיני ימשיכו להתגורר עשרות אלפי תושבים יהודים שישארו אזרחי מדינת ישראל. במשך תקופה שתימשך מספר שנים ישארו כוחות צה"ל כדי להגן על היישובים ועל הדרכים המוליכות מהם לישראל, לאחר שיבנו יחסי אמון בין המתיישבים היהודים והשלטון הפלסטיני, יסוגו כוחות צה"ל מהאזור. הבעיה בתכנית היא שדווקא המתיישבים שאמורים להישאר בשטח המדינה הפלסטינית הם לרוב הטיפוסים הקיצוניים ביותר. אלו שמתגוררים ביישובים דוגמת תפוח, יצהר ושאר מקומות המאכלסים לא מעט עושי צרות (כמובן, לצד אזרחים הגונים) הם מועדים במיוחד להתנגשויות אלימות עם הפלסטינים.
החיכוכים האלימים שעלולים להתרחש בין הפלסטינים והמתיישבים היהודים שיבחרו להישאר בשטח, הם בעיה לא קטנה בדרך להסכם, אבל אני מאמין שהיא פתירה. לעומת זאת קיימים מכשולים מהותיים בהרבה. יש לי תחושה חזקה מאוד שגם הויתורים המפליגים ביותר של ישראל ביהודה ושומרון לא ירצו את הפלסטינים. התחושה הזו נתמכת בשתי עובדות: הראשונה היא סירובם של הפלסטינים לוותר על תביעת השיבה. אם הייתי גר בדירה משותפת עם שותף שלא הייתי סובל, והוא לא היה סובל אותי, והיינו מתכתשים ומתקוטטים ודורכים אחד לשני על האצבעות יומם וליל, ואחרי תקופה ארוכה מאוד של מגורים משותפים רוויי כסאח וסבל לשני הצדדים היינו מסכימים לבנות קיר באמצע הדירה ולהיפרד לשלום, והוא היה דורש כחלק מהסכם חלוקת הדירה להכניס את האחים הקטנים שלו לחלק שלי, השותף השנוא עליו כל כך, איך לומר בעדינות, משהו היה נראה לי חשוד. ואם לדבר בצורה ברורה ונטולת משלים - הסיבה היחידה שהמנהיגים הפלסטינים מתעקשים לא לוותר על תביעת השיבה (מלבד החשש המובן לראשם) הוא מתוך רצון להטביע את ישראל בפליטים ובצאצאי פליטים ובצאצאי צאצאי פליטים עד שתושמד. אגב, באותו עניין, כל עסקני תביעת השיבה וארגוני הסיוע לפליטים הפלסטינים דוגמת אונר"א תמיד נראו לי קצת גזענים, שהרי היו מליוני פליטים גרמנים אחרי מלחמת העולם השניה, ומליוני פליטים הינדים ומוסלמים לאחר הכרזת העצמאות של הודו ופקיסטן, וגם בגזרתנו, מאות אלפי פליטים יהודים נמלטו מארצות ערב, ואף אחד מבניהם נכדיהם שילשיהם ריבעיהם וחימשיהם לא מגדיר את עצמו כפליט. לפי אותם עסקני שיבה, רק אצל הפלסטינים פליטות היא מחלה תורשתית שעוברת בגנים מאב לבן עד סוף כל הדורות.
העניין השני הוא חוסר נכונותם של המנהיגים הפלסטינים להכיר בישראל כבמדינה יהודית. בהתחלה חשבתי שמדובר בזוטא לא חשובה, הרי אם אנחנו חזקים ובטוחים בעצמנו ויודעים שישראל היא מדינה יהודית, מדוע אמור להיות אכפת לנו כיצד מגדירים אותה הפלסטינים. אבל אחרי שהקשבתי קצת לרחשים מבחוץ והפכתי בעניין ביני לביני, הגעתי למסקנה שאם ישראל אינה מוגדרת כמדינה יהודית או מדינת העם היהודי גם לאחר חתימת הסכם קבע, תמיד ישאר לפלסטינים פתח לתביעות טריטוריאליות נוספות, בהתחלה באזורים בעלי אוכלוסיה ערבית גדולה סמוך לקו הירוק כמו המשולש וואדי ערה, ואחר כך תוך חיתוך פרוסות עבות יותר בתוך ישראל המצטמקת עד כלה. שתי ההתעקשויות האלה, תביעת השיבה של צאצאי הפליטים, וחוסר הנכונות להכיר בישראל כמדינה יהודית, מעלות ספק כבד מאוד באשר לרצונם ונכונותם של הפלסטינים לסיים את הסכסוך לאחר נסיגת ישראל מרוב שטחי יהודה ושומרון.
אז לסכסוך יש פתרון נפלא, דבש וחלב, רק חבל שהוא רצוף מכשולים כמו מסלול של ריצת שמונה מאות מטר משוכות, אבל אסור להתייאש מהחיפוש אחר השלום, רק צריך לעשות את זה בזהירות, ואם אחד הקוראים שמטפטפים לכאן טיפין טיפין גר במקרה במגדלי אקירוב או ברחוב בלפור, הוא מוזמן בשמחה לאמץ את הרעיונות שהועלו ברשימה.
רציתי להבהיר כמה עניינים ורק הרחבתי את הבלבול, אבל אני מקווה שבכל זאת חלק מהמחשבות זלגו בכיוונים רצויים, סך הכול, זאת הדעה שלי, ודעות, כפי שגורס הפתגם העממי, הן כמו מקור דק ומעוקל, לכולם יש אחד. אז אם יש למי מהקוראים הערות, טענות, השגות, רעיונות או נאצות (אבל רק משעשעות או מקוריות במיוחד) אשמח לקרוא/לשמוע.
מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי רגוע ונוח לבריות, ששלוות רוחו שקולה לזו של נזיר בודהיסטי על סף הנירוונה, אבל זה כמובן לא שולל את זכותי היסודית לקבל את החפפה במצבי קיצון מסוימים. מצב כזה התרחש השבוע. לאחרונה מאזן המרשרשים בכיסי הופך דליל ביותר, ואילו הימים נעשים ארוכים ורחבים במיוחד, שתי העובדות הללו משלחות אותי לחפש תעסוקה באתרי הדרושים ברשת, ומפה לשם אני מוצא עצמי באחד מימות השבוע החולף תחוב בגומחה השוכנת בבנייניה של חברת שיווק כלשהי לצורך עבודה באריזת קופונים ותווי חג. בדרך למקום אני מדמיין בראשי כי בעבודה קלה ונטולת אתגר ניתן להעביר את הזמן בנעימים, לשוחח, להכיר אנשים, לשמוע מוזיקה, וכיוצא באלה מחשבות, אבל מהר מאוד מגלה כי באותו חדר אריזה ניצבים שני טיפוסים אחראים, האחד ממין זכר והשניה מסוג נקבה, ותפקידם, ככל שמבורר לי, הוא לרדות לפקח ולאסור על העובדים דיבור, קימה מהכיסא, שתיה, יציאה לשירותים ושאר פעולות נחוצות שבני אנוש מבצעים מפעם לפעם לרווחתם. משהו כמו צ'ארלי צ'פלין בזמנים מודרנים, רק לא מצחיק. כשלעצמי, אין לי בעיות מיוחדות עם עבודה, גם מאומצת או לא מעניינת, אבל בטוח ומבוטח שאין אני מוכן לעבוד בתנאים שיגרמו גם לאסיר גולאג בסיביר או קוטף כותנה באלבמה למלא טופס העברה. כך אני מעביר את יום העבודה, שנמשך כמעט תשע שעות, במבט עגום, בפה קפוץ, בגב דאוב, וכולי רוחש מחשבות זדון על קלגסי המעטפות, כשהאנרגיות השליליות שמצטברות בתוכי משתוות בעוצמתן לאלה של כור יפני מתפרק, וכשהוא מסתיים אני מחזיר את כרטיס העובד המגנטי ומתפנה בזריזות ממכלאת העבדים.
אחרי שנפטרתי מהצרה הזו, הרהרתי בקורס אחד שהיה עלי ללמוד בשם ארגון ומנהל בשירותי רווחה, אטרקטיבי בערך כמו שזה נשמע, אבל נזכרתי באחת הנקודות שהועלו בו - ההבדלים בין ארגונים עסקיים שפועלים למטרות רווח ובין ארגוני רווחה. הייתה שם רשימה שלמה שאני כבר לא זוכר, אבל חשבתי על ההיררכיה שמאפיינת מקומות כמו מכלאת העבדים ההיא, בתחתית הסולם נמצאים העובדים הזוטרים שמרוויחים שכר מינימום וצריכים לבקש רשות לצאת לאכול או להתפנות, למעלה מהם האחראים המקומיים שרודים בדגי הרקק מתחתיהם ומשקשקים מהמנהלים הקטנים שלמעלה, שהם בתורם מתאמצים להגביר את הפריון והצמיחה לטובת מנהלי העל של החברה, והם פרים ורבים ושורצים ומתעצמים וצומחים במאוד מאוד לטובת בעלי המניות, ואיזו הנעה כבר יכולה להיות לדג הקטן בתחתית האוקיינוס לעבוד בחשק וביצירתיות? לדאוג לפריון ולצמיחה ולשגשוג של הבוסים המרופדים בקצה הפירמידה?
עבדתי פעם כמוכר בחנות ספרים ששייכת לרשת גדולה, התנאים שם היו שפויים יותר מאשר בכלא המעטפות, אבל גם זה לא היה תענוג עילאי. לא ממש הייתי שייך לצוות העובדים בחנות אלא היה עלי להתמקד במכירת ספרים של הוצאה מסוימת. באחד הימים קרא לי מנהל הסניף, נזף בי על שאני לא מוכר מספיק ספרים של אותה הוצאה (היה עלי להמליץ ואף לדחוף באגרסיביות ללקוחות ספרים, שאת רובם לא רק שלא הייתי קונה, גם לא הייתי מרטיב את קצה האצבע כדי לדפדף בהם) ודרבן אותי באומרו שאם אהיה אסרטיבי יותר אוכל להגיע לכמות מסוימת של ספרים וכך לסייע לרווחים של ההוצאה. ציפיתי שימשיך ויספר לי על התועלת שתצמח או הנזק שיגרם לי בגלל גידולם או היעדרם של אותם רווחים, אבל הוא לא הוסיף מילה, כאילו ברור שמעתה אשקיע את כל כוחי ומאודי ואהיה טבול ראשי וגופי במאמצים להגדיל את רווחיה של החברה.
אז כפי שכבר ציינתי, ההבנה שלי בכלכלה ובשוק העבודה היא קלושה, ואני גם מודע לעובדה שהיה איזה אחד, יהודי מזוקן מגרמניה, שדיבר על מאבקי מעמדות ופועלים ובעלות על אמצעי ייצור ועניינים כאלה, כך שחידוש גדול אין כאן, אבל עדיין, בצבצה בי מחשבה משמחת, שבודאי נגועה ברומנטיקה נאיבית אבל בכל זאת, שכמה שפר או ישפר גורלי בעתיד, שבעוד לא הרבה זמן אוכל לעבוד, לא כדי לתרום לשגשוג של חברה או ארגון או מנהלים טחונים, אלא בשביל אנשים, לרוב במצוקה, כאלה שזקוקים לסיוע ובאמת אוכל לעזור להם.
עד כאן נאום סגנית שלישית לנערת החן של מדינת ויסקונסין לשנת 2011, אפרד בברכת שבת שלום ובברכת !you are all individuals
לא שאני סמכות ספרותית, או סמכות באיזה תחום, אבל אם אתם מתכוונים לקרוא רק ספר אחד בזמן הקרוב, ובפרט ספר עיון, זה הספר.
המחבר, יובל הררי, הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ולמרות השם היומרני משהו של הספר, הוא מתמצת, בצורה מרתקת ומחכימה, שבעים אלף שנות היסטוריה בארבע מאות עמודים.
העלילה, לפי הררי, היא די פשוטה: ההיסטוריה האנושית הונעה בכוחן של שלוש מהפכות עיקריות: המהפכה הלשונית, שהתחילה את ההיסטוריה, המהפכה החקלאית, שהאיצה אותה, והמהפכה המדעית, שאת תוצאותיה אנו חווים כיום, והיא עלולה להביא את קץ ההיסטוריה, לפחות עבור המין הומו סאפיינס (האדם הנבון).
אבל הסיפור מתחיל הרבה קודם: יקומנו הקט קיים 13.7 מיליארד שנים, כדור הארץ קיים 4.5 מיליארד שנים, ראשוני האורגניזמים הופיעו לפני 3.8 מיליארד שנים. בני אדם החלו לשוטט על פני היבשה לפני שני מיליון שנים. לפני מאתיים אלף שנים הופיע המין החמדמד הומו סאפיינס, אליו משתייכים כותב הבלוג, שלושת קוראיו, ועוד שבעה מיליארד אנשים על פני האדמה. באותה תקופה כמה וכמה מיני אדם נוספים חיו לצד ההומו סאפיינס, ולא היה לו שום יתרון עליהם, כפי שלא היה לו יתרון מיוחד על שאר בעלי החיים. סבי סבינו התמקמו במקום לא כל כך טוב באמצע פירמידת המזון, אוכלים נברנים, נאכלים על ידי טיגריסים, ובאופן כללי לא עושים רושם שהם הולכים לכבוש את העולם. ואז... מתישהו לפני שבעים אלף שנים בערך, מוטציה גנטית שטיבה לא ברור שינתה את מבנה המוח של ההומו סאפיינס ודחפה אותו לצאת ממזרח אפריקה ולהתפזר ברחבי הגלובוס, תוך כדי הכחדת רוב היונקים היבשתיים וסילוק כל מיני האדם האחרים, ובכללם הניאנדרטלים שחיו באירופה ובמערב אסיה. איך הוא עשה את זה? באמצעות יצירת שפה פיקטיבית שאפשרה יצירת מיתוסים משותפים. למה זה טוב? אמונות ומיתוסים משותפים מאחדים מספר רב של אנשים, ומאפשרים השגת מטרות המצריכות שיתוף פעולה רחב היקף בין מספר רב של פרטים, כגון ציד עדר איילים או הכחדת חבורת ניאנדרטלים.
כך חי לו סאפיינסנו עשרות אלפי שנים בשובה ובנחת, בקבוצות קטנות של לקטים ציידים, אסף עשבים וגרגרים, צד לטאות וחרגולים, ולא סבל מבעיות מיוחדות. אבל לפני כעשרת אלפים שנים, בתהליך ארוך טווח האדם ביית, או ליתר דיוק, בוית על ידי תפוח האדמה, החיטה התירס ושאר דגנים מרושעים, במה שמכונה המהפכה החקלאית, שבחכמה לאחר מעשה אפשר לכנותה המהפכה החלכאית. למה? כי בני האדם שעד עתה קיפצצו בחדווה ביערות ובעמקים, הפכו עבדים נרצעים לשדות התבואה ועדרי הצאן והבקר שלהם, שלא לדבר על התזונה שהורעה ועל המחלות שהתרגשו באדיבות חיות המשק החדשות. האיכר החסון שנושא תיבה מלאה עגבניות עם חיוך מאוזן לשפם טוב אולי לפרסומת, אבל במציאות בני אדם סבלו והתייסרו בביצוע פעולות חקלאיות כגון עישוב, סיקול, זריעה וחרישה, פעולות שמבחינה אבולוציונית כלל אינן מתאימות לגופו של יצור שבמאות אלפי שנים עוצב והותאם לחיי ליקוט וציד. אגב, גם האדם המודרני שרוכן מעל מקלדות ועכברים ולא מעל מגלים וחרמשים סובל בגלל ביצוע פעולות שגופו הלקטי - ציידי לא מותאם אליהן, אז בפעם הבאה שכואב לכם הגב, תבואו בטענות אל החיטה. היא אשמה.
כך חי האדם עוד אלפי שנים, נקרע בעבודות השדה, סובל משיטפונות, בצורת, רעב, מלחמות ושליטים עריצים שהכניסו לו את היד עמוק לכיס ולמחסני התבואה ושתו לו את הנשמה במיסים אכזריים. חוץ מהעניינים הלא נעימים האלה, המהפכה החקלאית תרמה להקמת יישובי קבע ולהמצאת הכתב והכסף, ככה שלא הכול היה שחור. לפני חמש מאות שנים ההיסטוריה ביצעה את התפנית החדה האחרונה, המהפכה המדעית, בה הודה האדם בבורותו, והחל לחקור ולגלות את סודות כדור הארץ והיקום. ראשיתה של המהפכה במסעות של קולומבוס מגלן וקוק, ותגליותיהם של גלילאו וניוטון, וסופה בארנבות שזוהרות בירוק זרחני, בסייבורגים מתוכנתים ובתחזיות קודרות מאוד לגבי קיומו של המין האנושי בעתיד. המחבר טוען כי עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתרחשות בקצב מסחרר יכול מאוד להיות שבעוד זמן לא רב, עניין של כמה מאות שנים לכל היותר, יצורים מתוכנתים בטכניקות של עיצוב תבוני מזן על - אדם יחליפו את הומו סאפיינס, כפי שהוא עצמו החליף את הניאנדרתלים. קצת מלחיץ, אבל בכל אופן כנראה שיש לנו עוד קצת זמן על הגולה הכחולה, מספיק זמן כדי לקרוא את הספר. אני ממליץ בחום.
לאחר העלאת הפוסט הקודם התגלגל לידי, פלאי פלאים, מסמך נדיר מהגניזה הוינאית, ובו תורף דברי התפכחותו של פוקר אחד, אוכל נידות בועל שפנים ומחבק סוסים, לאחר עליית נשמתו לגנזי מרומים. ואני מביא את המסמך ככתבו וכלשונו, למען ירוץ בו הקורא, והדברים בהירים מאירים וצהירים, מחממים כל לב ירא שמיים, דבר דבור על אופניו, תפוחי זהב במשכיות כסף עם קצת חריף בצד. יאללה, play.
מתי, ובהתחלה הכול דפק בדיוק כמו שציפיתי, כלום שחור וסמיך, אבל מיד ראיתי אותו, יושב על כיסא פלסטיק של כתר, קצת מכריס, הרבה מדובלל, הוא החזיק ביד שקית ביסלי בצל ריקה כמעט לגמרי והסקתי שהוא נמצא כאן כבר הרבה זמן, נו, בקיצור, ג'ורדן.
ג'ורדן?
לא ג'ורדן ג'ורדן, הוא לבש את הגופייה של ג'ורדן, היא קצת לחצה לו על הבטן ונראה שכל המעמד די מביך אותו.
- מי אתה, שאלתי בישירות פילוסופית אופיינית.
- אני אלוהים.
- אבל אלוהים מת.
- מעניין, מי אמר?
- אני
- אתה?
- כן, אבל אל תיעלב.
- יש לך סימוכין?
- לא, אבל הרבה מאוד אנשים הסכימו איתי, תראה, לפני שהגעתי לכאן, בחיים האזרחיים, הייתי פילוסוף, וקצת קשה להתפרנס במקצוע, מי כבר קורא היום ספרי פילוסופיה, ועוד בגרמנית, אז חשבתי על סלוגן שיתפוס, כמו הכיבוש משחית או העם עם הגולן, כזה שאפשר יהיה להדפיס על סטיקרים ולעשות בוכטות: אלוהים מת, מאוד קליט, מאוד מתנגן, אפשר להלחים: אלוהימת. אפשר להלחין: אלוהיהים מת, אפשר אפילו להתחיל עם בחורות: אלוהים מת, רוצה להכיר אותי במקום? מאוד ורסטילי.
- צר לי, טעית.
- כן, איזה זין הא, אגב למה אתה לובש את הגופייה של ג'ורדן?
- צריך איזה סימן היכר, אחרת אנשים לא ידעו למי לפנות, אתמול הייתי ג'ימי הנדריקס, שלשום מדונה, הדמות שלי לא הכי מוכרת בציבור, אתה יודע, אין לי דמות הגוף ואין לי גוף. ככתוב.
- מה כתוב?
- לא משנה
- אם אנחנו כבר מתראים אולי תענה לי: האדם הוא אחד משקרי האל או האל הוא אחד משקרי האדם?
- מה?
- זה ברור, מי שיש לו למה למענו יחיה, הוא יוכל לשאת כמעט כל איך.
- שיט! פילוסוף! חשבתי שכבר נפטרתי מהם, שבוע שעבר היה כאן דקארט, לא הפסיק לחפור: אני חושב משמע אני קיים, אני מטיל ספק משמע אני קיים, אני קיים מפני שאני מטיל ספק. בסוף זרקתי אותו לכף הקלע, אני סובל משמע אני קיים.
לעתים שואל אותי מאן דהוא, לרוב עלמת חן כלשהי באחת מאותן שיחות פרה – כישלון דייטים, אם אני מאמין באלוהים, ובמקום להרביץ הרצאה מלומדת על האל האימננטי והאל הטרנסנדנטלי (זה של רופאי השיניים) אני מגמגם או נכשל בלשוני, וככלות הכול יוצא גם כופר וגם דביל. אז כדי לעשות מעט סדר בכאוס האלוהי, להלן מספר מחשבות אפויות למחצה, מבושלות לשליש ולרביע, וצלויות באופן מינימלי רק במידה המונעת שבירת שן.
אני עוד זוכר בימי עלומי בישיבה התיכונית, כשרב או אישיות חינוכית מסוג אחר, סיפר לנו בהתפעלות על ילדים רכים שהתחנכו במסגרת קומוניסטית, בה השתדלו מאוד להוציא את האל מחדרי המשחק והלימוד, אבל למרות המאמצים הזאטוטים גילו את האל באופן עצמאי, מכאן ראיה שהאמונה בכוח שמיימי טבועה אינהרנטית (כך?) בנפש האדם. נשמע טיעון לא רע עד שנזכרים שגם ילדים המתחנכים בלי לשמוע סיפורי שדים ופיות יוצרים כאלה בדמיונם, כך שמקסימום ניתן להסיק כי במוחם של ילדים רכים גדולה השפעתו של הכוח המדמה, וכשהוא מדמה, הכוח הזה, נבראים באמצעותו יצורים אגדיים ומופלאים, ביניהם גם אחד, אלוהים.
באחת הפעמים בהן נדרשתי לסוגיה, במסגרת הדרכת טיול של כיתות תיכון שקר טכנולוגי כלשהו (מותר לומר ערסים?) התשובה הקצרה והלא מנומקת לשאלה (לא) גררה גידופים חרמות ואף אבן אחת שהתעופפה בכיווני. אז אולי כאן אוכל לתת תשובה קצת יותר מפורטת, בתקווה לזכות בתגובות ענייניות יותר ועוינות פחות.
אני חושב עליו לפעמים, על הבוס הגדול במרומים, פחות מאשר בעבר, אבל עדיין נזכר בו, לא בזמנים קשים, אלא יותר ברגעים של התרוממות רוח. רגעים כאלה, לעתים מתווכים בצורה עקיפה באמצעות נופים רעיונות או צלילים, ולעתים בדרכים ישירות על ידי טקסטים דתיים או בעלי אוריינטציה דתית, רובם, גוועלד, עם ניחוחות נוצריים, אבל זה נושא לפוסט נפרד.
אני לא מאמין באלוהים האורתודוקס הזעפוף, הרס"ר הפנקסן שמחלק צפה פגיעה לכל מי שלא מתיישר עם הדרישות שלו, אבל אני אוהב את הרעיון של אלוהים, את התקווה שהוא נותן לכל כך הרבה אנשים, גם אם זו לעתים תקווה שאין סיכוי לממש, אני שמח על הנגזרות האמנותיות של אלוהים, הציורים, הפסלים, השירים, הייצוגים, הכנסיות היפהפיות של עין כרם, החמימות של ליל שבת עם הכיסאות המרופדים בבית הכנסת ובורקס הגבינה אחר כך בבית (לא יודע איך להסביר את זה, אבל מאז שהפסקתי ללכת לבית הכנסת הם הרבה פחות טעימים).
אני מאמין גמיש, ואלוהים שלי הוא גמיש, כזה שאפשר יום אחד להאמין בו קצת, ולמחרת לא להאמין כלל, אבל כשעולה צורך אפשר בלי להתבייש לכתוב לו פתק ולטמון בין החריצים בכותל או בנעל בית, או לדמיין אותו, כמה הוא בודד שם למעלה בשמיים, או איפה שלא יהיה, מתגעגע לכל החברים והיריבים מהעבר, לבעל, לעשתורת, לזאוס, לאוזיריס, לתור ואודין, שנכחדו ונעלמו והשאירו אותו עצוב וזקן עם הדרשות של הרב עובדיה ביאזדים ומיליארדים של סינים והודים להאכיל.
במיוחד אני אוהב את שמות האל. העושר, המגוון, סופרמרקט עצום שנוצר לאורך השנים בתהליך אבולוציוני של פחד והרחקה. אלוהים ואלוקים וצבאות וצבקות ושדי וה' וד' ואלי וא-לי וקלי, מבטיחים תמיד תכנית גיבוי למקרה שמשהו ימחק, אם לא בבית אפשר לנסות בנייד או במשרד. ואותו השם הוולדמרטי האיום והנורא שכאשר הוגים אותו, שביטים נופלים בתולות מתעברות וצבים לומדים לעוף. זה שנקרא אדוני, נכתב יהוה, ובכתבים ובקבצים קפדנים יותר גם יקוק או ידוד. ואני בעד, בהחלט, זורם לגמרי, למה לא. זה מאוד טבעי שכח יצירה שהודחק ודוכא בכל כך הרבה איסורים וחרמות, ימצא פרצה בשדה מסוים, וישתולל שם עד דלא ידע. מעניין איך יתפתח שוק שמות החיבה האלוהיים בעתיד, בעוד מאה - מאתיים שנים. האם תשלוט בו קצרנות חמורת סבר המצמצמת את הישות האינסופית חובקת הכל לאות אשורית יחידה ומעליה פסיק. משפילה את אלוהים ומורידה אותו למדרגת קצין שב"כ זוטר או מזכירה מוטרדת החוסה בצל איפול תקשורתי. או שאולי יתרחש תהליך הפוך, של תוספת קרבה ליבוב וחמידות לשמות החיבה. כשימאס מאלוקים אפשר לעבור לאלוגים, אלוזים, אגוזים, ינבוטים, ינשולים, השמיים הם הגבול, אם יהוה הפך לפקיד האפור ד', למה שלא ילך בכיוון הנגדי ויהפוך לליצן מסיבות ילדים ינשולי?
אברהם חלפי נפטר בשנת 1980, השחקן והמשורר שכתב שירי אהבה יפהפיים כמו השיכור, אשר טייל עמך בשוק, ועטור מצחך, הלך לעולמו ערירי, ללא אישה וילדים.
את השיר על התוכי יוסי שמעתי בפעם הראשונה, מכל המקומות בעולם, בתכנית של נתן זהבי, שהקדיש אותו ליוסי שריד, שר החינוך דאז, בעקבות גידופים ונאצות שספג האחרון בזירה הציבורית. מאז שמעתי אותו עשרות פעמים, והעוצמה לא פגה – הלחן של מיקי גבריאלוב מולבש על המילים של חלפי וההגשה המושלמת על ידי אריק איינשטיין (במיוחד ההתפרקות האורגזמטית בסוף: 'פט - פט תוכי יוסי' בסוף השיר) הופכים אותו לעל – זמני.
לא יודע כמה חלפי באמת היה בודד בימי חייו, אני מניח שהוא התרועע פה ושם עם נשות תל אביב הקטנה, אבל הגלמודיות שמשקפת דמותו של התוכי יוסי, מזמינה עיון בשיר.
ברשת מסתובבים הסברים ביוגרפיים לחלקים מהשיר, שפותחים חלק מהסתימות, אך למה התכוון המשורר במילים 'פטפט תוכי יוסי, נחמני כזית, ליבי היום ריק'? האם פטפוטיו וציוציו של התוכי ימלאו את ליבו של המשורר הנוגה כזית – כאותה מידה תלמודית זערורית המחזיקה מספר גרמים זניח, נחמני קצת, מעט, בקטנה. או נחמני כמו עץ הזית, שלמרות שגזעו חלול ונבוב וריק, הוא מכסיף עלעלים ונותן פירות, כמו הליצן שעושה שיגועים ובלבלות על הבמה ואחר כך הולך לבד הביתה?
האם היה חלפי, האישון בהצגה 'עוץ לי גוץ לי' רק צעצוע בו משחקים ילדים? האם כך תפס את עצמו המשורר שכתב במקום אחר: "אני מצמצם את עצמי כדי נקודה אלמונית, שלא להטריד בגופי מלכויות"?קראתי פעם כי חלפי עצמו התייחס באירוניה לצימוק ולצמצום העצמי המופרז שייחסו לו בעקבות שיריו, כך שהשאלה בדבר תפיסתו העצמית של המשורר נשארת פתוחה.
אז זה המקור לשם הבלוג, אני אוהב מאוד את השיר, ואת חלפי העגמומי, ואוהב תוכים, כמובן, חיות המחמד היחידות שגידלתי בימי חלדי היו זוג תוכים ננסיים (תוכון גלוני) שנקראו, במפתיע, יוסי ונחמה, לצערי הם לא היו מוחתמים, ונשכו יותר מאשר פטפטו, ובסופו של דבר נאלצתי להחזיר אותם לע' שנתנה לי אותם. אבל החיבה ליצורים הקטנטנים המנוצים והאציליים ההם לא נעלמה, ואולי ביום מן הימים שוב אגדל איזה תוכון, אבל מקווה, כמובן, למצוא שותף קצת יותר מתאים לפטפוטים.
נו, אז יושבי האוהלים ברווזו את מרגול ועשו לה שליכטה בלב (או ההיפך? לא ממש דובר ילידי של השפה) והארץ געשה ורעשה, ההוא גידף וההם החרימו, ובלי להתייחס לשאלה האם היא צודקת או לא (היא לא) נראה לי שנקודה חשובה מתפספסת כאן. מדוע דעתה של שופטת בתחרות של זמרים צעירים ששרים שירים של זמרים ותיקים, והיא עצמה שרה שירים שחלק מהאנשים חושבים שהם יפים, בקול שלטעמם של חלק מהאנשים הוא ערב לאוזן, מדוע היא חשובה כל כך? מדוע דבריה תופסים נפח תקשורתי חסר פרופורציות? איזו סמכות מוסרית – רוחנית היא שדבריה יהדהדו בכל התדרים בעוצמת שמע גבוהה?
כמובן שלא מדובר רק במרגול. הקלישאות על תרבות הסלבים שפרסומם אמנותם, נקלשו והפכו מאוסות ולעוסות כמעט כמו התופעה עצמה, ואני מרגיש כמו ישיש נרגן כשאני כותב על העניין, אבל בכל זאת, למה למען השם, כל גיהוק ופיהוק של ידוען זוכים להתייחסות רבה, הרבה מעבר לחשיבות הדברים והדובר?
ומלבד זאת, למה לא יוכל להביע את דעתו הלגיטימית, גם אם מעצבנת, אווילית ו/או לא מתיישרת עם קו המחשבה הכללי, כל אזרח, ידוען ושאינו, בלי שעדת צדקנים מחרימים ומחרפים יקפצו עליו ימרחו בזפת ויגלגלו בנוצות עד שיתוודה על חטאיו ויתנצל בפומבי? מספיק עם זה, די, גם ככה חם כאן.
חוץ מזה, גם אני מתחתי את איברי והגעתי אל שדרת האוהלים, והיה נחמד מאוד, הופעות וליצנים וסרטים וויכוחים ציבוריים, ולוחות שידוכים וברסלבים עם דרבוקות ושופרות, וכל מיני ברנשים שנתנו לי פתקים עם מספרי טלפון של חברי כנסת וביקשו שאתקשר אליהם, ואישיות משיחית אחת חילקה פליירים שמהללים את ישו (איך הוא קשור למחאה?) והיה פנאן ובלאגן ופסטיבל וקרנבל, ואם יצא לפחות דבר אחד מהמחאה הזו הוא חזרתם של כובעי הפדורה לאופנה, אז שאפו דפני. אבל מעבר לזה אין לי משהו חכם או חדשני במיוחד להוסיף, ברוח האמרה הנשמעת תדיר בזמן האחרון, כל הדיבורים על כלכלה גורמים לי להרגיש די טמבל, ורק משמיעת מילים כמו מיתון או מס פרוגרסיבי ואפילו נחמיה שטרסלר מתרגשת עלי נמיכות קומה יוצאת מגדר הרגיל, וכמו בבדיחה העתיקה ההיא, כולם נשמעים לי צודקים מאוד, אנשי האוהלים והאמהות והכלכלנים, אז בתור תוכי לא ציבורי במיוחד, שלא השתתף בהפגנה בעשור האחרון, אני מעדיף להישאר במזגן ולשמוע את הפרשנויות ולראות את ההפגנות בטלויזיה, ולהאזין לשירים של שלמה ארצי ביוטיוב, שם הוא לא מבצע בהם מעשים מגונים והם נשמעים הרבה יותר טוב.
ואם בענייני מחאה עסקינן, אז הנה דבר נוסף שאפשר למחות עליו. אמנם מי שמכיר אותי יודע שאני תוכי עדין ורך, קשה לכעוס ונוח לרצות, אבל זה לא אומר שאני מוותר על זכותי היסודית לחטוף את הג'ננה מדי פעם. הפעם הביאו לי את הסעיף האוטומטים למכירת משקאות קלים באוטובוסים של דן. עקב סיומה המבורך של שנת הלימודים, ותחילתו המבורכת פחות של החופש הקיצי, המרתי את אוטובוסי אגד הנוחים והמרווחים של ירושלים באוטובוסים המטופחים והמפנקים של דן. ומה מסתבר, בחלק מהאוטובוסים, הס פן תעיר, שוכן לו אוטומט למכירת משקאות קלים ותוססים, והוא כלל לא זעיר, למעשה הוא תופס את המקום המיועד לשני מושבים ליד הדלת האחורית.
אז הסיסמה של דן היא 'הדלתות נפתחות לקראתך', ומזה אפשר להבין שהחברה חזקה בקופירייטניג, חבל רק שבשירות לציבור היא לא ממש עושה חיל - כמו שאפשר היה להסיק גם מהמשוואה שהציגו הרפורמטורים הגדולים- העלאת מחיר הנסיעה, פלוס שימוש בשני קווים במקום אחד, פלוס הליכה רגלית בין התחנות, פלוס ביטול עשרות קווים, שווה שיפור השירות לאזרח. גאונות מתמטית. הדלתות באמת נפתחות לקראתך, חבל רק שאח"כ הן נסגרות לך בול על הציפורן של הזרת.
כנראה שרק חברי מועצת החכמים של דן מבינים את הנחיצות של אותן מכונות בנסיעות הטרנס אטלנטיות בין האוניברסיטה לכיכר רבין, או בין יהודה המכבי לכרמלית, נחוצות עד כדי כך שיעקרו לטובתן שני מושבים בחלקו הקדמי של האוטובוס, שלרוב משמשים קשישים שמתקשים ללכת לחלקו האחורי של האוטובוס. את ההיגיון הכלכלי אני דווקא מבין - פחות מושבים, יותר נוסעים בעמידה, נסיעה בעמידה מעייפת יותר מנסיעה בישיבה, נוסעים עייפים יקנו יותר משקאות מהמכונה. מ.ש.ל.
כולם מרוצים, זכיין האוטומטים עושה קופה, דן מתהדרת בעוד צ'ופר מתקדם, והנוסעים, כן, הנוסעים האלה, נו, שיגידו תודה בכלל, כששר התחבורה היה ילד, אפילו גזוז הוא לא היה יכול לקנות כשהלך כל יום שני קילומטרים לתחנה.
ועכשיו גם מתרגם את הציוצים למילים, ומעלה אותן למרחב הוירטואלי המרצד.
למה?
א. כי יותר מפעם אחת נקרו בדרכי אנשים שאמרו: "אתה צריך לכתוב, תכתוב תכתוב" (ואחד, צרוד עם משפטים ארוכים, אמר:"תרשום תרשום") אז הנה, אני כותב כותב.
ב. כי כבר לימדנו מאסלו קשישא שלכל אחד צורך בהגשמה עצמית, ואני, תוכי שאינו מוכשר בציור, כיור, פיסול, סריגה, אריגה, שזירה או כמעט כל סוג אחר של יצירה, אבל מסוגל, כשנחה הרוח ומתנגנת המוזיקה המתאימה, לשרבב כמה מילים לכאן ולשם, מוצא בשרבוב הזה מעין מימוש עצמי, שהופך את החיים לנעימים יותר, גם כאשר הצרכים והטרדות בחלקים האחרים של הפירמידה עדיין מעסיקים ובוערים.
מאידך, אני מסתכל לצדדים ונשטף במבול של מילים, באתר הזה ובמרחב האינטרנטי כולו. מילים מילים מילים, ומה אני יכול להוסיף לשיטפון המילולי? נאמר כבר הכול, ומה אפשר להוסיף ולחדש על ערכי הויקיפדיה המפורטים, טורי הדעה המושחזים, הפרשנויות, הסרטונים...
על תירוץ מתחמק כזה אמר ר' בונים מפשיסחא (באגודל מתנפנף) כי לכל אדם צריך שיהיו שני כיסים בבגדו. באחד כתוב: בשבילי נברא העולם, ובשני ואנכי עפר ואפר, ואם נניח בצד שניה את הנימה המאנית דיפרסית המטרידה משהו העולה מהדברים, נגלה שבלוגיסט מתחיל יכול לשאוב ממנה לא מעט תמיכה ועידוד. שהרי בין אלפי כותבים חדים ידענים ומושחזים, בודאי יש מקום גם לתוכי אחד קטן, שממש בוער לו בעצמות ומדגדג באצבעות הקטנות של הרגליים, לספר בכתב מה מתרחש אצלו שם בפנים, במרחב שבין הסנטר והבלורית הנסוגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
