תוכי יוסי - מצייץ מאז 1983

בימים האחרונים אני מוצא עצמי משלח את ארובותי בתכיפות גוברת בסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי דיימון ראניון, וסיפורים אלה שאני קורא משליכים אותי שנתיים ומחצה אחורנית, כאשר אני מעיין בהם לראשונה. בדיוק באותם ימים אני מכיר בקיומה של ש', והיא מצדה מכירה בקיומי, ואנו מתרחשים ביחד במשך תקופת זמן כלשהי עד שהיא שומטת אותי מבין ידיה, ומכאן מובן כי קריאת הסיפורים ההם מחוללת בי מה שקרוי בשפת הפסיכולוגים 'התניה', רוצה לומר, אני קורא בסיפורים ומראה דמותה עולה לפני, ומאליהם צצים מיחושים שבלב ובנפש.

איך שלא יהיה, דבר ידוע לכל בר בי רב אשר שורץ על פני רחוב הברודווי בזמן מן הזמנים, כי ראניון הלז, מלבד שהוא כותב בסמרטיטון כזה ואחר על ענייני ספורט ופלילים, הרי שהוא גם מתעד בסיפוריו את קורותיהם של ברנשי עיר הגברים ניו יורק, אשר אגרופם קשה אך ליבם רך כחמאה. והוא בורא שפה בה עורב הוא רופא, כפתור הוא שוטר, דו רה מי פירושו כסף, ועוד חידושים רבים, ומלבד זאת כל עלילותיו נכתבות בלשון הווה בלבד. כשלעצמי אין אני יודע מה מסגנון ושפה אלו הם מקוריים משל המחבר, ומה משל המתרגם אליעזר כרמי, ומכיוון שברגיל, מלבד לצורך חובות אקדמיים כאלה ואחרים אין אני טורח לצמצם את אישוני כדי שליש לכיוון אות אנגלית אחת, הרי שאין אני קורא את סיפוריו של ראניון בשפת המקור, וההגינות מחייבת אותי להעניק את הקרדיט לשניהם.

לאחר שראניון דנן קופץ ונופח את נשמתו ואפרו מפוזר לכאן ולשם על פני הברודווי, מבצבצים על פני השטח טיפוסים שונים השואבים ממנו השראה, מהם מוצלחים יותר - כגון העיתונאי מנחם תלמי, אשר מעתיק את עלילות אזרחי הברודווי ליפו, כך שאת ג'ו החלוד, קיד הדליל, וצ'רלי 'ינעם לך', מחליפים מושון, סלמון הגדול וחיים הזורק החוצה, ובמקום לשרוץ במאורה של מינדי, הם יושבים בקיוסק של ג'מילי - ומהם מוצלחים פחות, כגון בעלי כנף הפותחים בלוגים ומשרבטים בהם את אשר מצרצר במוחם, מהם צרצורים ראויים יותר, מהם ראויים פחות, ומהם ראוי שלא היו נכתבים כלל, וכשכבר נכתבו הרי שתועלת יחידה שעשויה לצמוח מהם היא ניגוב דברים ידועים כגון חלונות ושולחנות וכיוצא באלה, אלא מכיוון שהם מרצדים על הצג ולא על הנייר אין להם קיום ממשי כלל, וגם יתרון זעיר זה נשמט והם בטלים ומבוטלים כעפר הארץ. 

גם אלו שלא בקיאים בראניון, ודאי מכירים את השיר 'פנקס הקטן', שהוא עיבוד מקוצר לסיפור שכתב. כאשר אני שומע את השיר בינקותי ועודני טבול בשלב ההתפתחותי הישראלוצנטרי, אני בטוח שבמילים הדרום החם, אליו משנע פנקס הקטן את הוד מעלתה, מרומזת העיר אילת, ותמה מאוד היכן בארצנו הקטנה נמתחים אותם אלף שלוש מאות מילין (ובעצם, לא מבורר לי לחלוטין מהי מידתם של אותם מילין) ורק משאני מצטמח מעט בשנים וקורא את סיפור העלילה, אני מבין שאלף ושלוש מאות מילין שקולים כנגד בערך אלפיים קילומטרים, אשר לאורכם מגלגל פנקס דנן את אהובתו מניו יורק עד מיאמי.

בעודי מעיין בסיפורים אני מהרהר מה מושך אותי כל כך בסגנונו של ראניון. ראשית, השפה, זה ברור. הנונשלנטיות בה הוא מגלגל את המשפטים הארוכים כאורכו של מנהטן הרובע, ההתפתלויות הלשוניות עם הנגיעות הארמיות - ארכאיות, שכאשר הן בוקעות מלקקניהם של טיפוסים קשוחים אשר חזקה עליהם כי מעודם אינם נתחבים בבית מדרש ואינם נועצים את חרטומם בדף גמרא, הן משעשעות כפליים. אבל יותר מכך, זו הכתיבה בזמן הווה, תוך התעלמות כמעט מתריסה מקיומם של עבר ועתיד, או אולי לא התעלמות, אלא דחיסה של שניהם גם יחד לתוך ההווה, כי מה שעכשיו זה החשוב, וחוץ ממנו שיתכווץ העולם כולו למאפין תפוזים ויבלע בתוך חור שחור. ונחוץ לי מאוד, אפשר במסגרת תכניות ושינויים והבטחות לשנה החדשה, לבצע רפורמה אישיותית מקיפה ברוח כתיבתו של הסופר הניו יורקי. אני רוצה לעשות ראניוניזציה של עצמי, לשרוץ ולהתרחש ולהיתחב בנינוחות אגבית בזה הכדור, בלי חרטות ומחשבות עגומות על דברים שאירעו בעבר, ובלי חששות וחרדות הנוגעים לעתיד. בקיצור - הווה עכשיו.

מסתבר שבדיוק לפני 5761 שנים החליט אליקו שנמאס לו לשבת לבד בחושך, לחש 'יהי אור' ומשם הכול התחיל להתגלגל (או שהלך למחסני חשמל וקנה שלוש נורות פלוס אחת במבצע, מחלוקת רש"י - תוספות) ומכיוון שכך, נגזרו עלינו יומיים חג פלוס שבת בונוס, ובתוכם סעודות חג לאין מספר, ותפילות לאין שיעור, למי שזה הקטע שלו, ועיתוני עיתונים ומוספי מוספים, ובהם המגיש מראיין את הדוגמנית, הדוגמנית מראיינת את השחקן, הזוכה ביפה והחנון חושפת, פליטת הישרדות נזכרת, שורדת לרדת בגדול משתפת, ניצולת האח הגדול משחזרת, וכיוצא בזה עניינים חגיגיים. 

בתוך כל הברכות שמתרוצצות לכאן ולשם גם אני רוצה לברך את ריבוא רבבות הקוראים שמצפים בשקיקה (רק לי המילה הזאת נשמעת כמו קבוצת כדורגל טורקית?) לכל פוסט, וגם למתי המעט שעדיין לא זרח עליהם אורו הטוב של הבלוג המהמם המדהים והכפרה שלי שאין דברים כאלה בכלל - שתהיו לראש ולא לזנב, כאריה ולא כחגב, שיתמו אויביכם, שיכרתו שביזויותיכם, שתרבו שמחות כגרגרי הרימון, שתהיו תמיד יפים ואהובים, שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליכם, ובאופן כללי, שיהיה לכם רק טוב בשנה הקרובה ובכלל.

לעצמי אאחל שנה שקטה, בלי זיקוקים ונפצוצים ופרפרים תלת מימדיים בצבעים קופצים, אלא שנה רגועה, שנה טובה דיה, בה אסיים את הלימודים בשלום ובממוצע סביר שישאיר לי פתח לתואר שני, ואתחיל לעבוד כדובון אכפת לי במשרה מלאה. שנה בה אגדיל את המאגר החברתי הדליל, ואהנה מהמגוון התרבותי העצום שקיים בעיר, ויש מקום לאופטימיות זהירה בעניין הזה, מכיוון שהשנה אגור עם שותפים שנראים סבירים ונורמלים, והלוואי שלא אתבדה, אבל אולי אפשר יהיה לקשור איתם גם קשרי רעות מסוימים, דבר שהיה בלתי אפשרי לחלוטין בשנתיים האחרונות, בהן גרתי עם יצורים שטובי האסטרונומים עדיין מנסים לגלות את הכוכב ממנו נחתו. והכי חשוב, שאמצא את שאהבה נפשי, בתקווה שגם נפשה תאהב אותי, כי כמה אפשר. ומעל לכל האיחולים הכותרת הכללית היא - פחות דאגות וחרדות ויותר שמחה והנאה.

אני מניח שאם לא תצא בת קול מהשמים ותצווה עלי לכתוב, ולא יתרגש עלי מאורע מסעיר מסוג אחר, זו הרשימה התשעאית האחרונה, אז חג שמח, קוראים יקרים, ונתראה בתשע"ב.

מכיוון שתמונה אחת שווה אלף מילים, בחישוב קצר עולה שעשר תמונות שוות עשרת אלפים מילים, רווח נקי לכל הצדדים.

כך לרוב נראה השביל במדינת פנסילבניה, מנהרה ירוקה ארוכה, וכשיוצאים מבין העצים, צריך לפלס את הדרך בין סלעי ענק, אלה שהעניקו לקטע השביל העובר במדינה את הכינוי Pennsylvania rocks.

Delawere water gap, בתפר בין ניו ג'רזי ופנסילבניה

אגם בשביל האפלאצ'ים, בקטע העובר במדינת ניו יורק.

ועוד אחת, מאותו מקום

שביל האפלאצ'ים, מדינת ניו יורק.

זה מה שקורה כשצובעים את השלכת בירוק (ובצהוב ובכתום ובורוד ובאדום...) מסצ'וסטס בסתיו.

פארק שננדואה, מדינת וירג'יניה

הגרנד קניון, הגעתי לשם בדצמבר, צעדתי באוויר הקר, כשהרגליים שוקעות בשלג הרך, ומלבד כמה תיירים יפנים הייתי לבד. טיילתי בערך שבע שעות כשאני מחליף את מחזור השאיפה - נשיפה במחזור הליכה - צילום. קשה להעביר את החוויה בתמונות, מכתש רמון מכירים? נסו לדמיין אלף מכתשים כאלה, מושלגים. אין דברים כאלה. באמת.

גיורא, אריה ים עם נפש פיוטית, רציף 39, סן פרנסיסקו

שחפים מעל מפרץ סן פרנסיסקו, ברקע - גשר שער הזהב והאי אלקטרז

ולכבוד יפהפיה אמריקאית נוספת, שהתפרקה אתמול, יש כל כך הרבה שירים והבחירה קשה, אבל האהוב עלי מכל הוא השיר הזה.

ברשימה שכתבתי לפני מספר שבועות על ענייני אלוהים ואלוהות, הזכרתי בחטף שיש לי עניינים פתוחים ולא פתורים עם הנצרות, או ליתר דיוק עם יהודי גלילי אחד ששוטט באיזור לפני אלפיים שנה, ועכשיו הגיע שלב ההרחבה.

זה לא סוד שישו זכה ליחסי ציבור רעים מאוד לאורך הדורות, חז"לינו, שהדמיון שלהם עבד שעות נוספות, סיפרו עליו ניסים ונפלאות, שהיה תלמידו של תנא בשם יהושע בן פרחיה (שלמעשה חי מאה שנים לפני זמנו של ישו) ובגלל שאותו יהושע נזף בו כי ריכל על איזו פונדקאית טרוטת עיניים, הוא נעלב ויצא בשאלה. או שהסית וכישף והדיח את ישראל וחכמי הסנהדרין דנו אותו למוות (למרות שבאותה תקופה לא היתה להם הסמכות לדון בענייני נפשות, אלא רק בדיני ביצי שור שנגח את הפרה ביום טוב וכיוצא בזה) ושאר סיפורי בדים. ועד היום האדוקים בשנאת ישו מקפידים לא לנקוב בשמו אלא לכנותו 'אותו האיש', או להוסיף גרשיים מעל שמו כשהם מכוונים לראשי התיבות ימח שמו וזכרו. עניין די מלוכלך אם תשאלו אותי, כאילו אנשים, בחייכם, הבנאדם תלוי על הצלב, עם מסמרים בידיים וברגליים, ועיטים ונשרים עוד שניה נותנים לו ביס באוזן, ואתם עושים לו קרניים? לא יפה.

לפני כמה שנים איזה רב או עסקן דתי מאור יהודה שרף ספרי ברית חדשה והארץ רעשה שלוש דקות, ואחר כך שקטה. אבל אם אותו עסקן היה טורח לפתוח את הספר לפני ששרף אותו, הוא היה מגלה שמדובר בטקסט טרחני ומשעמם עד אימה, בודאי בהשוואה לתנ"ך גדוש הקרבות והניאופים, ואם היה מדפדף בו קצת היה מגלה שהמכנה המשותף בינו ובין ישו הוא רחב בהרבה משחשב. בסך הכול מדובר ביהודי דתי, שמרן ולאומן די קנאי שהעיד כי כוונתו אינה לבטל אפילו מצווה אחת מהתורה אלא לקיים אותה, ובמקום אחר הוא מסרב לברך את בתה החולה של אישה לא יהודיה בנימוק שלא ראוי שהאוכל של הילדים יגיע לידי הכלבים (!) וכיוצא באלה אמירות בעלות ניחוח גזעני שרבנים מסוימים בני ימינו היו חותמים עליהן ללא היסוס.

כן, היו לו פאקים לבחור, אי אפשר להתעלם מהם, אבל בהשוואה לרוב הדמויות המקראיות ישו הוא דובון אכפת לי חמוד, בודאי אם נזכרים בפרטים מסוימים בביוגרפיה של גיבורים קאנוניים כמו דוד, שחוץ מעובדת היותו נעים זמירות ישראל, היתה לו גם חיבה יתרה לנשים נשואות ולעורלות פלשתים, או אליהו, שבמטמורפוזה שרק אלוהים יכול להסביר, הפך מקנאי שטובח מאות אנשים לסבא החביב של בדיחות ליל הסדר, או אלישע שבמקום לוותר על הסקפטיות העדיף לקרוא לדובי דוב כדי שיקרע את הצורה לכמה ילדודס שצחקו לו על הקרחת. ישו, בניגוד לטיפוסים התנ"כיים האלה, לא עשה רע לאף אחד. מקסימום אפשר להאשים אותו שהיה נודניק ואהב לספר משלים משעממים, וששכח כמעט תמיד לקחת את הכדורים שלו. זהו.

מלבד זאת, אני מחבב אותו ומזדהה איתו. כמוהו, גם אני יהודי שחי בארץ ישראל ומסמר נעוץ לו בכף רגלו הימנית, אלא שאת שלי הכניס רופא אורתופד ולא חייל רומאי. חוץ מזה ישו נותן תקווה לאנשים שלא הכי הולך להם בחיים. תראו, הבנאדם מת בגיל שלושים ושלוש וגם עד אז החיים שלו לא היו סיפור הצלחה. הוא היה בתול (אם מתעלמים מהסיפורים הפנטסטים של דן בראון) שלא היה אף פעם בחו"ל (אם לא מחשיבים את שנות הינקות הכפויות במצרים) בלי עבודה נורמלית (בהנחה שמטיף ועושה ניסים הם לא החלום הרטוב של אמא יהודיה כלשהי). במילה אחת: לוזר. אבל הלוזר הזה הפך לסמל פופ, אליל המונים, מגה סטאר, אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה של המין האנושי.

הרבה פעמים השנאה נובעת מהדברים האיומים שעוללו במהלך ההיסטוריה ברנשים נוצרים לא נחמדים במיוחד כמו הצלבנים והאינקויזיטורים, אבל להעמיס את כל הזוועות על גבו השחוח של ממשיל משלים מעופף אחד זה מגוחך, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על כל מעשי הטבח שיעשו בשמו. הרי אף אחד לא מאשים את אלפרד נובל בגלל המצאת הדינמיט, ואף אחד, חוץ מזן ירוד במיוחד של מחב"תים, לא מאשים את דארווין בגלל שכמה פסיכופתים דוברי גרמנית לקחו את התגליות המדעיות שלו וסילפו אותן כדי להצדיק מעשי רצח המוניים, אז למה להאשים את ישו במסעות הצלב ובאוטו דה פה ובפוגרומים שהתרחשו מאות ואלפי שנים אחריו. אם נחוץ לכם מאוד לשנוא מישהו אתם יכולים לשנוא את פאולוס, שבפועל הוא האיש שהתחיל את כל העסק הזה שנקרא נצרות. כי ישו היה אולי חזק בהטפות ובמשלים ובמעשי נסים, אבל חלש בשיווק, הוא ניסה למכור את הרעיונות שלו רק ליהודים שלא ממש השתגעו עליהם. פאולוס שהיה יזם נבון הבין שהשוק היהודי הוא קטן ורווי משיחים ושאר טיפוסים עם קו ישיר לבוס הגדול, ואם הוא רוצה להצליח הוא חייב למצוא שווקים גדולים יותר ולהגדיל את האטרקטיביות של הסחורה שלו. לכן בצעד עסקי מבריק הוא התחיל להטיף גם ללא יהודים וביטל כמעט את כל המצוות המעשיות.

מי שקורא את השורות האלה ומדמיין אדם חנוט בצווארון כמורה מתיז עלי מים בעודו ממלמל פסוקים בלטינית, יכול להירגע. אם לא הבהרתי את הנקודה עד עכשיו, אציין כי אני מתרחק מאוד מאוד מכל דת ממוסדת, ולמעשה הסיכוי שהרב אלישיב והרב יוסף יתנצרו גדול מהסיכוי שאני אתנצר, מכיוון שהם כבר מקיימים את הפרקטיקה של דת ממוסדת אחת, ולכן המרחק שעליהם לעבור בדרך לדת אחרת הוא קטן מהמרחק שאצטרך אני, שמסתייג מכל דת וכת שהיא, לעבור. אני בסך הכול מרגיש חיבה לדמות שהיא ספק היסטורית ספק דמיונית, אבל בכל מקרה אנושית מאוד, ומעוררת חמלה והזדהות.

בנימה אישית אשתף כי התלבטתי אם לכתוב את הרשימה, ולאחר הכתיבה לא הייתי בטוח אם להעלות אותה, ואת השיר היפה ששר ג'וני קאש זצ"ל. התלבטתי מכיוון שמדובר בנושא שנוי במחלוקת, וקרוב לודאי שכתיבה בנימה אוהדת עליו לא תתרום לפופולריות שלי (למה עכשיו אני מה זה פופולרי, שלמה ארצי ושלום חנוך מחממים אותי לפני הופעות). אבל כפי שעיניכם רואות, בחרתי להעלות אותה, כי לבלוג הזה יש מספר מטרות, ואחת מהן היא אימון אישי. יש לי נטיה מגונה במקצת, שלפעמים מתדרדרת למחוזות לא בריאים במיוחד, להחשיב את דעתם של אנשים יותר מהנחוץ. האם יאהבו מה שכתבתי או מה שאמרתי? האם יחשבו עלי דברים טובים או רעים? האם יבוזו ויבחלו בי מאוד מאוד ולא ירצו יותר לקרוא אותי או אפילו לומר לי שלום במסדרון? אז כתיבת הרשימה היא במובן מסוים אימון, אימון במנוחה מהספקולציות הטורדניות ומהנסיונות האינסופיים לקלוע לטעמו של כל אחד, ולהתחבב ולנסות להיות מוערך על ידי כולם, בקיצור, אימון בזריקת זין (וכתיבת הביטוי זריקת זין היא בעצמה חלק מהאימון בזריקת זין, ועצם כתיבת המשפט 'כתיבת הביטוי זריקת...' בסדר, הרעיון מובן). אני מניח שאם האימון היה מגיע לשלב מתקדם הפסקה האפולוגטית הקודמת כלל לא היתה באה לעולם, אבל אני רק בהתחלה ומקווה להשתפר.

זהו, אמרתי את דברי, עכשיו אתם יכולים לתלות, או ברוח הרשימה, לצלוב אותי. רק תעשו לי טובה, תחטאו את המסמרים קודם, זיהום, רק זה חסר לי עכשיו.

בזמן האחרון יוצא לי להאזין לרדיו לעתים תכופות, ולפעמים, בעוונותי ושלא בטובתי, אני מוצא את תנוכי אוזני משולחים בכיוונה של תחנה אזורית כזו או אחרת. השבוע שמעתי באחת התחנות האלה את השיר 'מי שמאמין לא מפחד' שכתב יוסי גיספן ושר אייל גולן. כמובן שכיצור המשוטט על פיסת היבשה המיוזעת שלנו אין לי האפשרות שלא להיתקל בפנינה הזו פה ושם, אך זו הפעם הראשונה בה אני שומע את היצירה מתחילתה ועד סופה ומזדמן לי להרהר בה. המסר העובר כחוט השני בשיר נמצא בפזמון הטוען כי 'מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם'. מבחינה לשונית - תוכנית לא קשה להבין את הרעיון:

מי שמאמין -  לא מדובר במאמינים בני דת האיסלם והנצרות, או במאמינים בדתות המזרח הרחוק, ובודאי שלא עובדי אלילים ופגאנים למיניהם, אלא בבני הדת היהודית בגרסתה האורתודוקסית הרכה כפי שתופסים אותה הכותב והמבצע. לא מפחד את האמונה לאבד - האמונה ביחסי הגומלין הסימביוטים בין 'מי שמאמין' ובין 'מלך העולם', כפי שמפורש במשפט הבא. ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם - צוררים מובהקים כגון קוזאקים, נאצים, מחבלים וכו'.

נדמה לי שזה השיר הרשמי של נבחרת ישראל בכדורגל, וכמו שהיא נראית רק סיוע ישיר של מלך העולם, או גיור והתאזרחות המונית של כל נבחרת ברזיל, יכולים לעזור לה, ושתי האפשרויות סבירות במידה שווה, כך שמה שנשאר הוא לנסות להבין את המסר הצפון בשיר.

בעוד שאת החלק השני של המשפט יכול להפריך עיון חטוף בכל ספר היסטוריה לכיתה ז', הרי שחלקו הראשון מצריך עיון גדול, ואני מודה שהפכתי והפכתי בו, ועדיין לא בטוח שהצלחתי לרדת לעומקו. איך יכול גיספן לקבוע בפסקנות כזו כי האמונה היא משאב עמיד בפני השתנות וכליה כאשר אפילו הלל הזקן הזהיר - 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', ואסמכתא לדבריו נמצאת בגמרא במסכת ברכות - 'שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי'.

מאוד קשה לי עם הקביעה הזו, ואם תנסה לטעון כי המחבר כתב את הדברים רק כדי להשלים חרוז, הרי שודאי היה יכול למצוא חרוז אחר שיהלום את המשפט כמו 'מי שמאמין לא מפחד כרטיס ווינר במאתיים שקל לגרד', או 'מי שמאמין לא מפחד עם חוקרי מס הכנסה להתמודד' וכיוצא בזה. אלא שנראה לי שגיספן וגולן מביעים בשורות האלה טענה תיאולוגית עמוקה שכדי להתמודד איתה צריך לפתוח כמה ספרים. 

ישעיהו לייבוביץ' הבדיל בין שני סוגים של אמונה, אמונה שתכליתה מילוי צרכיו ורצונותיו של האדם, ואמונה שתכליתה מילוי רצון האל וידועה כ'אמונה לשמה'. אף על פי שאין איסור באמונה שלא לשמה, ולעתים היא אף מומלצת כאשר יש סיכוי שמתוך קיום מצוות שלא לשמה יקיים אדם מצוות לשמה, הרי שהיא נחותה בדרגתה מאמונה לשמה. גם הרב סולובייצ'יק מציג בחיבור 'איש האמונה' גישה קוטבית לחלוטין לאמונת הסבבה הכפיים והנענועים כפי שהיא מיוצגת בשיר של גולן:

"האדם המאמין, אשר חווייתו הדתית עמוסה מאבקים פנימיים וסתירות, הפוסח על שתי הסעיפים, בין דביקות באלוהים ובין יאוש שעה שחש כי נעזב על ידי האלוהים, ואשר משוסע בגלל הניגוד המובלט בין הערכה עצמית ובין התבטלות - תפקידו קשה היה מאז ימי אברהם אבינו ומשה רבנו. תהא זו עזות יומרנית אם אנסה להמיר את חוויית האמונה מליאת הסתירות והסבל בחוויה רוויית אושר והרמוניה, בעוד שגדולי האמונה במקרא חיו חיי גבורה תוך חוויה מסותרת וטראגית זו." 

אז לפי לייבוביץ' האמונה של גיספן וגולן היא אמונה שלא לשמה, אמונה תועלתנית שתכליתה קבלת טובות הנאה שונות, כפי שנכתב באחד מבתי השיר 'יש אלוהים אחד גדול, הוא בעולם הזה נותן לנו הכל'. סוג כזה של אמונה הוא אמנם נסבל אבל לא ממש נחשב. מלבד זאת יוצא גיספן בשירו נגד תפיסתו של הרב סולובייצ'יק הגורסת כי חייו של איש האמונה הם בהכרח חיים מיוסרים ומלאי קונפליקטים. חוויית האמונה שלו שונה לחלוטין ומלאה יותר בהופעות ובתמלוגים וקצת פחות בסתירות ובסבל. כאשר הוא טוען שמי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד, הוא מצהיר כי למרות שאמונתו מבוססת על פנאן כיופים וציפיה לתגמול, ולכן נזילה ושברירית ומועדת להתפוררות כשהמצב יהיה פחות נחמד, הוא עדיין יחזיק בה גם בזמנים קשים, וזו דרגה אמונית גבוהה מאוד.

אני מניח שכל אחד מהאנשים המאמינים נמצא במקום כלשהו על הסקאלה שבין האמונה התובענית והמיוסרת כפי שמציגים אותה לייבוביץ' וסולובייצ'יק ובין אמונת הבחאווה של גיספן וגולן, ולפעמים הן דרות אצל אותו מאמין בכפיפה אחת. כשלעצמי אני לא נמצא בשום מקום על גבי הסקאלה הנ"ל אלא דפוק וזרוק הרחק הרחק מחוץ לטווח, ואף אחד מהאדונים הנכבדים שהוזכרו לא דר אצלי בשום כפיפה, אבל זה כמובן לא מונע ממני לשרבב את חוטמי בהנאה מסוימת מפעם לפעם לעניינים האלה. 

היום לפני שמונה שנים סיימתי קורס צבאי באחד הבסיסים השוכנים בתוך מחנה צריפין, היינו אמורים להשתחרר לחופשת סוף שבוע אבל חל עיכוב מכיוון שכמה חיילים היו צריכים לעלות למשפט תשלומים וזוטות ממין זה. כשנגמרו כל העניינים האלה הלכנו לכיוון שער הבסיס ואז נשמע פיצוץ. מחבל מתאבד רצח שמונה חיילים בתחנת האוטובוס. זה היה המפגש הכי קרוב שלי עם מלאך המוות. בשבת עליתי לתורה ובירכתי ברכת הגומל. שלשום נסעתי לחתונה ומהחלון ראיתי את התחנה. אבן זיכרון הוצבה במקום בו התרחש הפיגוע.

כשמתרגשת עלי עגמומיות אני מנסה לסלק אותה באמצעים יעילים יותר או פחות. אחד מהם הן מחשבות על כמה בר מזל אני שהצלחתי להשתחל לכאן, לחיים בגולה הכחולה, עניין שלרוב בגלל המהומה וכל הרחש בחש מסביב אין זמן לתת עליו את הדעת.

לפני שמונים שנה ארבעת הסבים שלי, שלא היה להם מושג שהם לוקחים חלק במירוץ שליחים שסופו יצירת תוכי רך פלומה עם חיבה יתרה למשפטים ארוכים ובורקס גבינה, היו מפוזרים ומרוחקים אלפי קילומטרים זה מזה, הסיכוי שארבעתם יתחברו נראה אפסי. הם הגיעו מאלכסנדריה ומאיסטנבול ומכפרים הונגריים נידחים שכל נסיון להגות את שמם חזקה עליו שיסתיים בביקור אצל רופא שיניים. אבל זה קרה, ואני זכיתי בלוטו הגנטי, שהוא מצד אחד רווחי ומתגמל בהרבה מהלוטו הרגיל, ומצד שני, סיכויי הזכיה בו קטנים לאין שיעור. סטטיסטית, איזה סיכוי היה למטען הגנטי של אלפי אנשים שחיו במשך מאות שנים ברחבי האימפריה האוסטרו הונגרית והאימפריה העות'מנית, וסבלו מפוגרומים ורדיפות ובריאות לקויה ותמותת תינוקות, לזלוג אלי דרך תעלה ארוכה מאוד וצרה מאוד? ביליונית טריליונית זיליונית הסיכוי.

אם יצאתי חצי שעה קודם מהבסיס הייתי יכול לעלות בעשן השמיימה, ואם לסבותי היקרים לא היה השכל או התשוקה הציונית, או מה שסביר יותר - פשוט מזל, להתחפף מאירופה בשנות השלושים, קרוב לודאי שגם הם היו עולים השמיימה במשרפות של אושוויץ כמו בני משפחותיהם שנשארו בהונגריה, ואתם הייתם מוצאים עכשיו עיסוק פורה יותר מאשר קריאת פטפוטי. 

לפני כמה ימים ראיתי סטיקר בכניסה לחניון ועליו כתוב משהו בסגנון: פקחת את העיניים בבוקר? ברוך השם, כל השאר זה בונוס. בדרך כלל אני מתייחס בציניות ובזלזול לאמירות ברסלב ניו אייג'יות כאלה, מה גם שספק אם גלעד שליט, דרך משל, או חולים במחלות ניווניות, שירפאו ממחלתם ושיפסק כאבם במהרה, פוקחים את העיניים ליום חדש שניתן להגדירו כבונוס. אבל זה נכון, אמנם בשמונה השנים שעברו מאז הפיגוע לא תמיד ליקקתי דבש, ממש לא, ולמען האמת גם עכשיו אני לא טבול עד צווארי בחמימות מתוקה ומלטפת, אבל בשנים האלה למדתי וחוויתי ופגשתי והסתובבתי כאן וגם שם, והתרחשתי בזוויות שונות ודבר זה ואחר, ואני חותם בשתי ידיים ובשתי רגליים על האמרה החז"לית 'נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא', ועל צאצאה, הפתגם הפופולרי בן ימינו 'מי שנולד הרוויח'.

גם לי לא ממש ברור מה רציתי לומר, מי שמחפש רצף ועקביות יוכל למצוא אותם בסדרות הנדסיות, בטח לא כאן. ואני יודע שאין שום חידוש או מיוחדות בדברים שנכתבו כאן, וכל יצור אנושי הוא פלא גנטי מורכב מאין כמוהו, וכל אחד מאיתנו עבר מסלול מכשולים בן אלפי שנים כדי להגיע לכאן, פשוט נדמה לי שכדאי לפעמים לעצור, לנשום ולחשוב על זה (אבל במידה ובמשורה, תמהיל מרוכז מדי של מחשבות קיומיות גורם, לפחות לי, לבלבלות קשות)

עדכון משמח: עם או בלי קשר לרשימה, מצאתי כעת חיה ממש היום דירה בעיה"ק ירושלים. כפרה עלי ואשרי לאללה.

אחרי שהעליתי את הפוסט הקודם לבלוג, קראתי את הספאם שקיבלתי במייל, שהציע לי לרכוש אפליקציה חדשה לאייפון שמודדת את אחוז הפרי הטבעי במיצים של פריגת, ואם יש חריגה גם שולחת תלונה לחברה. אחר כך היה לי משעמם אז קראתי טוקבקים בווינט וציוצים בטוויטר, והסתכלתי בסטטוסים שאנשים שאני לא מכיר כתבו על הקיר בפייסבוק.

לפני עשרים שנה המשפט הזה, המובן פחות או יותר לכל קורא, היה נראה כמו סווהילית מדוברת. קשה לי להאמין היום שאנשים חיו עד לפני זמן קצר כל כך בלי מחשב אישי ואינטרנט ופלאפונים משוכללים וטלוויזיה רב ערוצית, אני צופה בסרטים וקורא בספרים תיאורים על החיים בישראל בשנות השבעים והשמונים ואפילו שנות התשעים והם נדמים בעיני כמו תיעוד היסטורי של החיים באימפריה הרומית או בימי הביניים, ואני מתגעגע, כן, מתגעגע לתקופה הפרה זיגוטית שלי, של שנות השישים והשבעים, ולתקופה הטרום דיגיטלית של שנות השמונים והתשעים, שכזאטוט הספקתי לחוות רק את שרידיה, טלפונים ציבוריים וטלכרדים ואפילו אסימונים, באמת ובתמים אני זוכר אסימון בודד שנכרך סביב שרוך הנעל שלי באיזו מדורת ל"ג בעומר עתיקה. כיום היחידים שמשתמשים בטלפונים ציבוריים הם עובדים זרים (משום מה, תמיד בתנוחת כריעה בלתי אפשרית) ויש לי הרגשה שרק בזכותם הם לא נכחדו מהנוף העירוני. ומכונת כתיבה, וטלפון חוגה, לפני כמה שנים ראיתי טלפון חוגה בחנות ספרים משומשים ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, ועד עכשיו לא בטוח שזה לא היה חלום...

די מדכדך אותי שלעולם לא אכתוב במכונת כתיבה, לא אטלפן בטלפון חוגה, לא אשתמש באסימונים לטלפון ציבורי. אמנם בכמה גומחות אפלות עוד תחובים נגני קסטות ופטיפונים שיודעי סוד מניחים עליהם את המחט, אבל גם הם הופכים לפריטים לאספנים. אלה לא סתם חפצים, הם סמל לילדות שעברה והתאדתה ולא תחזור, לזמן שזולג וזורם מתוך היומנים ואלבומי התמונות ולוחות השנה ונשפך לקיבינימט. שמעו, אני טיפוס נוסטלגי מאוד, אבל זו לא רק הנוסטלגיה, מה שעוד משביז את הנשמה באייפונים ובאייפדים ובאייפודים ובסמארטפונים ובכל המכשירים האלה שסטיב ג'ובס, יאריך האל הטוב את ימיו, סמוך ובטוח שאי אפשר לעולם להתקיים בלעדיהם אפילו שעה אחת, הוא הטשטוש בין הפנים והחוץ. נניח לפני עשר שנים, בזמן שהרשת התחילה לתפוס תאוצה, אדם ידע שבבית יש מחשב וחיבור לאינטרנט ושם הוא יכול לבדוק מיילים ולקרוא חדשות ולהתעדכן בחשבון הבנק ולצפות בתמונות של עלמות צנועות וחסודות במגפי עקב ודבר זה ואחר, וכשיצא מהבית התנתק מאותו עולם רשתי לטובת עניינים שבחוץ. היום הפנים והחוץ מעורבבים ללא הפרדה, וכהניו של ג'ובס מפמפמים בחריצות שנחוץ לו מאוד לאדם בן זמננו שהכול יהיה תמיד נגיש וזמין וקָליק, וגם אם הוא נמצא בסדנת ויפאסנה במכתש הקטן, יוכל להשוות מחירים של מכונות כביסה, ולצפות בנאום של ראש הממשלה או בפרק ההדחה של אחד הריאליטונים.

המוטו של ישראבלוג, כפי שהוא מופיע בדף הבית הוא 'החיים זה כאן', ואם קראתם עד כאן אתם בטח מנחשים שדעתי אינה נוחה כלל וכלל מהמשפט הזה. החיים הם ממש לא כאן, החיים הם בחוץ, הפיזי והמטאפורי, והם לא מצריכים שם משתמש וסיסמה. האתר והבלוג עבורי הם רק פלטפורמה, ואני משתדל מאוד שלא ישתלטו עלי ויהפכו ל'חיים'. מה שכן, יש כאן פרדוקס קטן מכיוון שאחת הסיבות שהתחלתי לכתוב היא כדי לצאת מהמרחב הוירטואלי אל העולם האמיתי, ולהכיר אנשים נוספים באמצעות הכתיבה, ולא כדי לשקוע בו יותר. ימים יגידו אם הבלוג ימשוך אותי לכיוון הוירטואלי או הממשי, וכדי שהרשימה הזו לא תעבור מקטגוריית 'אישי אבל לא מאוד' לקטגוריית 'אישי בטירוף, חם לוהט שורף יוקד כולל תמונות כנסו כנסו!!1!' אסיים כאן את ההשתפכות, ועמכם הסליחה.

בספר קיצור תולדות האנושות, ששבחו כבר סופר כאן, משווה המחבר בין המהפכה החקלאית, שכזכור אמללה את בני האדם עד אין קץ, ובין המצאת הטלפון הנייד. כאשר אותם לקטים קדמונים בררו את החיטה המשובחת יותר וזרעו אותה במרוכז במקום אחד הם סברו שהם משפרים את איכות חייהם. במקום להתרוצץ ולחפש את מזונם במקומות שונים, הוא יהיה זמין במקום אחד. כאשר הבינו כי יותר חיטה משמעה יותר פיות להאכיל, ועבודת פרך תמידית כדי להגדיל את התפוקה, הם כבר לא היו יכולים להתחרט ולחזור לחיי לקטות. אותו דבר הפלאפונים, מה שהתחיל כפינוק ומותרות לפני עשרים שנה, הפך למכשיר חובה שכובל את האדם להתחייבויות ולעבודה, גם כשהוא נמצא בחופשה או בחוף הים. וכמו עם החיטה, גם כאן אין דרך חזרה, והצעצועים של אפל נוגסים נתחים נוספים בפרטיות ובחופש ובשלוות הנפש של כולנו.

אם רק הייתי יכול לחזור... תראו, זה לא סוד שתמיד הייתי הססן בכל מה שנוגע למסעות בזמן, ובכל פעם כשהציעו לי סיבוב על הדלוריאן סירבתי. זה לא נראה לי העסק הכי בטוח בעולם, טעות קטנה של הנהג ואני נופל בשואה, או אפילו בחטיבת ביניים, השם ישמור. אבל הגעגועים כל כך חזקים שאני מוכן לקחת את הסיכון, ובפעם הבאה שתהיה לי הזדמנות, אני עולה ואומר לנהג: 1991 פינת מלחמת המפרץ בבקשה. ואם תתרחש תקלה או שביתת נהגי מכונות זמן, הרי שאני מתנחם בקטע הזה, שרק מצפיה רגעית בו קומתי מתנמכת בחצי מטר וקולי נהיה דק בשמונה אוקטבות ואני מוצא עצמי מדביק מסקינטייפ על קירות החדר האטום ואת תמונת הגנרל שוורצקופף באלבום סופה במדבר.

את הפוסט הקודם כתבתי בחוסר חשק, באמצע הכתיבה נמאס לי ורציתי להיפטר ממנו, ורק שינון חוזר של המשפט הארכיאולוגי התחלתי ולכן אסיים, דרבן אותי לגמור אותו. למה? כי במהלך הכתיבה הרגשתי שיש פיל בחדר, ובזמן שהוא מחרב את השטיח והקירות והארונות, אני מנקה אבק מהתריסים. זה לא שהמצב המדיני וההתרחשויות העתידיות לא מעניינות אותי, כמו כל אזרח שגר במדינה הזאת יש להם נגיעה אלי, אבל מבחינה אישית, שיחות השלום והשטחים וספטמבר וכל הסיפורים האלה רלוונטים לחיים שלי בערך כמו הבחירות לעיריית קינשאסה, כי כרגע יש עניינים שמציקים וטורדים את מנוחתי ועליהם דחוף לי הרבה יותר לכתוב, פשוט אני לא ממש יודע מי האנשים שנכנסים לכאן וקוראים, ולא בטוח שיש טעם לכתוב על נושאים אישיים לעיני מספר חד ספרתי של קוראים אנונימיים, בשביל זה אני צריך לעמוד על קרקע מוצקה בהרבה.   

אז מה כן?          

בובי פישר נפטר לפני ארבע שנים, אמרו עליו שהיה גאון שחמט. בשחמט אני מבין קצת ובגאונות אני לא מבין כלום, מה שבטוח הוא שפישר שבר הגמוניה סובייטית בת עשרות שנים כשזכה בתואר אלוף העולם בעיצומה של המלחמה הקרה. מלבד זאת היו לו לא מעט התבטאויות אנטי אנושיות מאוסות, ובכללן אנטישמיות, עניין קצת מתמיה בהתחשב בעובדה שלפחות הלכתית, פישר היה יהודי, אבל מובן על רקע התרופפות ברגים ארוכת שנים. זה לא משנה את היותו של פישר סמל תרבות עבור רבים, וזיכרון ילדות רחוק עבורי מימים משובצים שחור ולבן. כתבתי את הסיפור יומיים אחרי שנפטר, היארצייט בחורף, אבל אני מעלה אותו עכשיו.

                                          הקרב האחרון של בובי פישר

כשנמאס לבובי פישר לברוח מהשדים הוא הולך לשחק שחמט מול אלוהים. הכול התחיל בראיון שבו התרברב שיוכל להביס כל שחמטאית ללא פרש ולנצח את אלוהים במגרש הביתי שלו. אף שחמטאית לא הסכימה להיות שותפה למשחק מגוחך כזה אבל אלוהים דווקא נענה לאתגר. מאז בכל שנה עולה פישר על מטוס, נוחת בנתב"ג, לוקח מונית שירות לירושלים ומונית ספיישל לכותל, חובש כיפת קרטון, נותן חמישים סנט לקבצן שעומד ליד הברזיות, רושם כמה אותיות וספרות על פתק לבן וטומן אותו בין הסדקים שיחי הצלף והיונים בפינה המערבית של הכותל. למחרת הוא חוזר לשם, מסתכל ימינה ושמאלה וכשאף אחד לא רואה הוא מוציא מבין הסדקים פתק שחור, מעיין בו מספר שניות, מכניס לכיס ועוזב.

בפתיחת המשחק, כאשר כל המהלכים ידועים והכלים מוזזים מצוות אנשים מלומדה, פישר מתאכסן בהוספיס האוסטרי ובודק מספר פעמים ביום אם היריב ביצע מהלך, בהמשך, כשהמצב הופך סבוך יותר ודורש מחשבה עמוקה ומרחיקת טווח הוא עובר לאכסניית נוער במערב העיר ומגיע אחת לכמה ימים.

הקצב האיטי של המשחק לא מתאים לפישר, כשהגיע לכותל בפעם הראשונה ביקש לשחק עם הקצבת זמן אבל המאבטחים בכניסה לא אפשרו לו להיכנס עם השעון המתקתק והחרימו אותו. מלבד זאת, המשחק נערך בימות החול בלבד, אלוהים לא כותב בשבת מטעמים דתיים ופישר נאלץ לכבד את אמונתו. יתרון הביתיות של אלוהים מתקזז עם העובדה שהוא תמיד משחק בכלים השחורים, שני היריבים מוותרים על מלחמה פסיכולוגית ובפתקים הלבנים והשחורים כותבים רק את מהלכי המשחק ללא טראש טוקס או ויכוחים תיאולוגים מיותרים. 

רובם המוחלט של המשחקים מסתיים בהכרעה, וכאשר מעיינים בביוגרפיות של שני השחקנים ולוקחים בחשבון את האופי הפרפקציוניסטי שלהם, שלעיתים הוקצן אף מעבר לגבול הטעם הטוב, ניתן להבין מדוע כמעט אף קרב לא הסתיים בתיקו. כאשר אפֵסה תקוותו של אחד הצדדים הוא טומן פתק אדום בין הסדקים כדי להודיע על כניעתו, ואז חוזר פישר לשדה התעופה וממריא בחזרה אל מדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית.

במשחקים הראשונים, כששני הצדדים עוד דשדשו בשלב הגישושים, פתח פישר בה4, אך כאן היה לו לרועץ זלזולו בחשיבות לימוד כתבי הקודש, וכתוצאה מכך חוסר ידיעה מוחלט באורחו ורבעו של האל, שכן אלוהים השיב בג5 והיכה אותו שוק על ירך, ואכן חשוב לדעת כי מי שאלוהים נלחם בו בסיציליאנית – שאלוהים יעזור לו. בלית ברירה המיר פישר את פתיחות רגלי המלך האהובות עליו בפתיחות רגלי המלכה, ומכאן ואילך היו התוצאות שקולות, פישר הצטיין בגמביט המלכה, נרצה או נדחה, ואילו האל ברוך הוא ניסה למשכו אל עבר ההודית של המלך.

גם בתקופות סוערות הקפיד פישר להגיע מדי שנה אל הקרב, לא אינתיפאדה ולא פיגועים מנעו ממנו לבוא. נדמה כי הדו קרב עם האל השקיט בדרך כלשהי את הסערה התמידית שהתחוללה בנפשו, כאילו רק אז, כשהוא חוצה את הגבול הבלתי נראה בין אנושי לאלוהי בגמביט המלכה הנדחה מול קיר האבנים ההרודיאני, הוא מצליח להשתחרר מכל הפרנויות והקנוניות היהודו- סובייטיות- אמריקניות שסגרו עליו כבכפאי, ולחזור לימי הזוהר שלו כאלילם הנערץ של יורמי שנות השבעים.

בסוף נמאס לאלוהים משחמט. ומפישר. במשחק האחרון פתח פישר בה4, כמו נזרקה בו רוח נבואה וידע שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לבחור בפתיחה שאהב. אלוהים, במחוות מנצחים השיב בה5 ונתן לו לקרוע אותו בגמביט המלך. כמה שבועות אחרי המשחק נפטר בובי פישר בגיל שישים וארבע, כי בנוסף לשליטה מופלאה בכל דקויות ההגנה הסיציליאנית, לאלוהים יש חוש מפותח מאוד לסימבוליקה.