של טרי זוייגוף, מ2001. 

טוב, הכותרת לא מדוייקת. אי אפשר לקרוא ביקורת, לסרט שאני אפילו לא בטוחה אם אהבתי או לא. אבל מה שכן, הוא היה מעניין. 

עלילתו מספרת על שתי חברות, אניד (תורה בירץ') ורבקה (סקרלט ג'והנסון בנערותה), שסיימו תיכון ומתכננות לעבור לגור ביחד בדירה. אניד חייבת לעשות איזה מין קורס אמנות בקיץ, עם מורה משעשעת שמעדיפה טמפון בתוך ספל, שמייצג אמירה נועזת על מעמד הנשים, על ציור מושקע. אניד מתחברת עם גבר בשם סימור (סטיב בושמי)- אספן תקליטים מתבודד ואומלל, ומנסה בכל כוחה להשיג לו חברה. בקיצור, נשמע כמו סרט נעורים רגיל, וכולל את ה-"אני מתבגרת יותר מדי מיוחדת ואף אחד אף פעם לא יבין אותי."

הסרט עוסק בעצם, באניד שמנסה כמעט בכוונה להרוס לעצמה את החיים ולפגוע בכל אחד שהיא אוהבת (או לא שונאת) בהיותה ביצ'ית אדישה שמתלבשת ממש מגניב. הוא גם עוסק ברבקה חברתה, שהיא צנון מעצבן ותלותי, ובסימור, שהוא פחדן קצת חינני והרבה מכוער (באמת סטיב! גשר לשיניים היה פותר את כל הבעיה!) 

לא רק שהוא סרט מהסוג השנוא עליי, של לוזרים הורסים את החיים העלובים-ממילא שלהם בלי טיפת חן או הומור, הוא גם משרה כזאת מועקה וכבדות של עיירה אמריקאית חסרת מוצא. כל האווירה רקובה ומחניקה, ונראה שהגאולה לא תבוא. אפילו לא קצת. 

ואני לא מדברת על נצנצים הוליוודיים שבהם הכל מושלם ונשים קמות מאופרות בבוקר, אני יכולה להסתדר בלי אלה, אבל טיפת אושר! רק טיפה! אני לא רואה סרט בשביל לוזרים שסובלים כל הזמן! הם יכולים להפסיק לחטט לעצמם בגלדים פעם בשעה וחצי! וגם אם לא, לפחות שיקרה משהו. אין שום תהליך או קונפליקט, הם פשוט מדשדשים בבוץ. 

אם ככה, למה אהבתי אותו? 

היו בו הרבה רגעי קסם. המורה האקצנטרית, הקשיש שמחכה לאוטובוס שלא מגיע, סרטי בוליווד משנות השישים, כובעים מגניבים. הייתה הרגשה של קסם חי, שביר, בלתי ניתן לשעתוק. כל הרגעים האלה שאפשר למצוא בהם כל כך הרבה פיוטיות אם מסתכלים טוב. 

וגם- כולם התלבשו כל כך יפה!!! במיוחד רבקה ואניד, אבל גם המורה הזאת (יסלח לי האל, היה לה שם). וגם, הייצוג הדי מדוייק של אומללות שאני יכולה, בזמנים מסויימים, די להזדהות איתו. 

לסיכום- אל תשברו לעצמכם את הלב. אם אתם מוכנים לסיור בביוב, קפצו ראש. אם אתם רוצים להנות מהאווירה, היו ברוכים. חוויה כלשהי מובטחת.