קטע קצר, שהוא אימון כתיבה במשפטים קצרים והגיוניים. מקווה שתאהבו. 

קראו לי בהרבה שמות. הייתי שלוש נשים זקנות. הייתי דרקון. הייתי אלה יפהפיה. הייתי שחף כסוף. מלחים היו שולחים מטבעות לאוקיינוס בשבילי, נשים היו שורפות קטורת בשמי. עכשיו, כמו כל דבר, זה נהיה עסק- אני פקיד אפור, עושה את עבודתי בשקט וביעילות, ואת כל הקרדיט מקבל אלוהים, או הסתברות מתמטית, או כל דבר אחר שאנשים בוחרים להאמין בו. אם הייתם רואים אותי ברחוב, לא הייתם חושבים שאני אל. חליפה כמעט-יקרה, משקפי קרן שנלקחו היישר מסרט בשנות השבעים, שיער מסורק, ופנים נאים, אך רגילים להחריד- מרגע שהסטת את מבטך, אתה כבר לא זוכר אותם. יש סיפור סיני ישן, שאומר שברגע היוולדם של תינוקות, מחבר בין הקרסוליים של אלה שנועדו להיפגש חוט אדום, שמקרב אותם אחד לשני. החוטים היו פשוט עניין מזעזע. להתרוצץ כל היום ולקשור תינוקות אחד לשני ממש לא היה הדרך החביבה עליי להעביר את הזמן. עכשיו, תודה לקדמה האנושית, הכול באינטרנט- כל כך הרבה יותר קל לארגן את כל המפגשים החטופים, האהבות והמיתות בטבלאות אקסל. זה מאפשר- מה המושג? חלוקה יעילה יותר של העבודה. אם פעם הייתי משגר למוות דו"חות על גיליונות קלף מרוטים ובלתי-נגמרים בעזרת אחד מהשליחים החצופים שלה, עכשיו אני פשוט שולח לה מייל. והיא תמיד שולחת לי תמונה חמודה חזרה. של חתלתולים.

בכל מקרה, לפני כמה ימים הלכתי לבית קפה, לקנות לאטה. בדרך ראיתי ילדה קטנה בוכה על המדרכה, לבד. היא הייתה קצת מלוכלכת, וקצת נטושה, והדיפה ריח של אומללות כללית. ניגשתי אליה, התכופפתי לראות את פניה והיא נורתה אחורה, פשוט מבועתת.

"מה קרה, ילדה? אני לא רוצה לפגוע בך." אמרתי. אולי אני כבר לא האל שהייתי, אבל אני עדיין יכול לשכנע. היא הזדקפה קצת והפסיקה לבכות. "אבא " אמרה בקול רועד "הוא הרביץ לאמא שוב. היא בכתה וכל הפרצוף שלה היה אדום, אז רצתי החוצה. אני מפחדת." אני בן אלפי שנים. ראיתי, דיווחתי ומיינתי כל זוועה שנפלה על המין האנושי, כל מגפה, שואה ומלחמה. כל מכת רעב, אונס ורצח. ועדיין, ילדה קטנה שבוכה עושה לי משהו. "הכול יהיה בסדר. איך קוראים לך?"

"אלינה. אלינה מנקס."

"בואי איתי, אלינה מנקס. נקנה לך עוגת שוקולד, ותספרי לי הכל. זה נשמע לך טוב?" היא הנהנה בשקט. אז זה מה שעשינו. נכנסתי אתה לבית הקפה, קניתי לה עוגת שוקולד די יקרה, היא סיפרה לי סיפור טרגי ודי שכיח של אלימות במשפחה, והסעתי אותה למרכז התמיכה. שם ג'אנט, העובדת הסוציאלית הנחמדה ביותר שיצא לי להכיר, אספה אותה לזרועותיה ושלחה בי מבט תודה חשדני.

חזרתי למשרד בבעתה של עיכוב בלוח הזמנים, וישבתי לסקור את הדו"ח השבועי. שורה אחת תפסה את מבטי. עוד ארבעה ימים מהיום. ווילי מנקס (7),אלינה מנקס (5) ורבקה מנקס (31). נרצחים על ידי אביהם ובעלה, גורדון מנקס (37). שימוש בסכין קפיצית ובמכשיר די.וי.די. בביתם שברחוב ג'פרסון 35. סתם שורה. כבר חתמתי על מותן של מיליארדי ילדות. אבל פשוט... נשחקתי, כנראה. סימנתי את שמה של אלינה, ומחקתי אותה מן הרשימה. החטא הראשון בעשרים מיליון שנה.

אסור לקנות עוגות לאף אחד. בסוף תתחיל להתאהב באנשים.